ביקורת סרט: יהודה והמשיח השחור, בימוי: שאקה קינג, 2021

אדגר ג'יי הובר היה ראש האף בי איי האגדי בשנות השישים. הוא היווה איום על כל מי שלא נראה אמריקאי או פטריוטי מספיק והשיטות שלו היו מפוקפקות בלשון המעטה.

הסרט "יהודה והמשיח השחור" מנסה לנקות את תנועת הפנתרים השחורים, שהאמריקאים תופסים כאנשים מיליטנטיים, שהפגינו ופעלו באלימות. בסרט הם מתנהגים כמו תנועה חברתית, שפועלת למען החלש ומנסה לגאול את הצעירים מחיים ברחובות.

פרד המפטון היווה איום עבור האף בי איי, משום שנתפס כאדם כריזמטי שיכול לאחד את כל תנועות הפנתרים השחורים ולאיים על הממשל. הוא נהרג בגיל 21, בעת תקרית עם הממשל. ביל אוני'ל (לקית סטנפילד), הוא גנב מכוניות אפרו אמריקני שנתפס על חם. הממשל מחליט לנצל אותו ולהחדיר אותו אל הארגון כסוכן אף בי איי, תמורת הפחתת עונש מאסר.

תצוגות המשחק בסרט מעולות, הכריזמה פשוט נוטפת מהדמויות. לצד עריכה מעולה, סאונד של התקופה, הסרט זורם היטב על המסך הגדול. המתח נבנה בהדרגה, הדמויות מקבלות טיפול הולם על המסך. זהו סרט עם שליחות חברתית, שמצליח להפיח חיים בדמות שנחשבת לשולית ובוגדנית.

יש כאן כתב האשמה ברור נגד הובר, שחיסל את המפטון בשל היותו מרקסיסט שהטיף לשוויון חברתי וכלכלי. המסר החברתי, הוא ברור, לא תמיד הממשל הוא הטוב ותנועות מחתרתיות הן רעות. לא תמיד ההיסטוריה שופטת בצורה נכונה, משום שהיא נכתבת על ידי החזקים. הנאומים המרשימים, הרטוריקה שכתובה ביד אמן, הן סיבה מספיק טובה לראות סרט שעוסק בעוולות היסטוריות.