ביקורת סרט: וונדר וומן 1984, במאית: פאטי ג'נקינס, 2020

הסרט "וונדר וומן 1984" נמשך 151 דקות, סרט ארוך אפילו בסטנדרטים של מארוול. זהו אחד הסרטים הרווחיים ביותר של השנה, בייחוד ששחקנית ישראלית, גל גדות, בתפקיד הראשי. הסרט הוא המשך של "וונדר וומן", רק עם טוויסט קטן, שמחזיר אותנו לשנות השמונים.

העלילה מתרחשת 65 שנים אחרי הסרט הראשון. דיאנה פרינס, הלא היא גל גדות, משמשת כחוקרת במוזיאון בארצות הברית, הסמית'סוניאן. אבן עתיקה מגיעה למקום, שיש לה כוחות קסם שמגשימה משאלה אחת. שרשרת של טעויות מובילה לכך שעובדת במוזיאון בשם ברברה(קירסטן ווג), מבקשת משאלה והופכת לנבל על . אחריה מגיע מקסוול לורד (פדרו מקסל), ומבקש כוחות על. גם הגברת גדות מבקשת להחזיר את אהובה המת(כריס פיין), לאחר מכן הכל יוצא משליטה ושורה של משאלות מתגשמות, תחת פיצוצים ומלחמה.

הסרט הולך מהר מאוד למחוזות של אפוקליפסה, תחת מראה תוסס של השנים העליזות בשנות השמונים. יש אווירה מעט אפילה, הרבה נבלים שהולכים ובאים ומסר חינוכי: האמת זה הדבר החשוב ביותר. יש כאן ביקורת מרומזת על פייק ניוז ונבלים פוליטיים ששמם הוא טראמפ. יש רגישות גבוהה לאנשים פשוטים שהסתבכו מעל הראש, ובסך הכל קצב טוב יחד עם נגיעות נוסטלגיות.

התסריט הוא לא מהמתוחכמים שנכתבו בקולנוע. ובכלל התחכום מהסרט והלאה. מעבר לתסריט הלא הגיוני, כמות האקשן, יחסית לסרטי מארוול לא רבה. למרות זאת, גל גדות מפגינה כישורי משחק בינוניים, אבל עבור סרט גיבורי על והרבה רצון טוב, זה בהחלט מספיק.