ביקורת סרט: השורד, במאי: בארי לוינסון, 2021

סיפורים רבים נאספו לאורך השנים על אגרוף בין אסירים במחנות ההשמדה. לרוב אלו היו שעשועים עבור אנשי אס האס, שהיו מהמרים על הקרבות, מתגמלים את המנצחים ושולחים לכבשנים את המפסידים. התחביב לא היה ממש ספורט, אלא דרך של האסירים המורעבים להשיג עוד מעט לחם ולשרוד יום נוסף.

הארי האפט (בן פוסטר) בסרט "השורד", מביא את סיפורו האמיתי של יהודי שנאלץ להשתתף בקרבות אלו. הוא מצליח לשרוד את המלחמה, אולם מצבו הנפשי לא פשוט. הוא רדוף רגשות טראומה ואשם ומנסה לשחזר את ימי תהילתו ולחזור לזירת האיגרוף כנגד גדולי התקופה כמו רוקי מרציאנו. הסרט נע בין התקופה במחנות ובין הימים בהם הוא משחזר את שיא תהילתו ומנסה לקשור בין צירי הזמן.

יתרונו של הסרט טמון במשחק של הדמויות הראשיות, החל מבן פוסטר שמגלם את התפקיד הראשי ועד דני דה ויטו שמגלם תפקיד קטן, כולם עושים תפקיד מצוין. למרות שקטעי העבר באושוויץ אינם משהו שלא ראינו בעבר, העיסוק בדור הרדוף של השורדים, הוא רגיש ומעמיק.

האפט הוא דמות רבת רבדים, מלאת סיוטים ודילמות על הבחירות שהוא ביצע על מנת לצאת בחיים מהמחנות. כיצד העבר, למרות שלא מדברים עליו רבות, הוא נוכח ומתפקד כמו צל שאורב ברגעים הכי פחות צפויים.

"השורד" מעלה שאלות קשות על הצייתנות של האסירים לצד המלחמה שהייתה בזירת האגרוף. על בחירות, על הצורך להילחם ואם בכלל לאסירים היה סיכוי להתנגד לכוח שחזק מהם בהרבה. העיסוק הוא אמפתי וללא רחמים עצמאים.

למרות שישנם אי דיוקים היסטוריים כאלה ואחרים, עדיין הנרטיב העיקרי הוא עוצמתי ואפילו מרגש. עולות שאלות מטרידות לגבי בחירות ומוסר, ללא תשובות חד משמעויות.

זה לא סרט השואה הקשה ביותר או הנוקב ביותר שנעשה בשנים האחרונות, אבל הוא יעיל ומעניין. למרות שהוא לא חף מקלישאות. בן פוסטר, שהוריד 28 קילו והחזיר אותם, נותן את תפקיד חייו.

הסיום מעט צפוי ומוריד מהחוויה, אבל בסך הכול יש הרבה יותר יתרונות לצפות ב"השורד" מאשר לא לצפות.