ביקורת סרט: המשמרת האחרונה, במאי: אנדרו קון, 2020

ישנם סרטים שמודעים לעצמם, "המשמרת האחרונה" מעולם לא ניסה לצאת מגבולות סרט האינדי הקטן והמרגש.

הסרט מפגיש בין שני קצוות, מצד אחד - עובד מסור ומבוגר בשם סטנלי (ריצ'רד ג'נקיס), שכבר 38 שנה מקפיץ טוגנים בסניף מזון מהיר קטן במישיגן. כאשר הוא מחליט שעליו לעבור לגור לצד אמו המבוגרת, הוא מעביר חפיפה אחרונה לעובד צעיר אפרו- אמריקאי צעיר וחצוף בשם ג'יבון (שיין פול מקגי).

ההומור שקיים בסרט שחור. סטנלי הוא אדם שהעביר את כל חייו בעיירה קטנה, ומרוצה מעבודתו. אולם העובד החדש, שנעצר בשל ונדליזם פוליטי, פוקח את עיניו לניצול ולתנאים בהם הוא עובד. הוא משכנע אותו שמנצלים אותו, שחייו פוספסו ובעצם אין איזושהי מטרה נשגבת בלהגיש המבורגר זול ללקוחותיו.

דרך הדיאלוגים והשעות שהם מעבירים יחדיו, הם משפיעים האחד על השני. לתוך הקלחת נכנס כאמור, גם העניין הגזעי וזאת דרך תקרית שהייתה בשנות ה-70, שסטנלי היה עד לה. סטנלי מתחיל לבחון את חייו ושכבת המגן שפיתח לאורך השנים מתחילה להיסדק. האם היה עליו לעזוב את העיירה לטובת עבודה מתגמלת יותר? האם עבודה היא רק סך השכר שאדם מקבל?

תפקיד המשנה העיקרי בסרט, שייך לדון, שמגלם אד אוניל הוותיק. הוא משחק את החבר הטוב, קול ההיגיון שמאזן את סטנלי. הסרט נותן דיאלוגים דלים למדי לאוניל, והדמות שלו נותרת אניגמטית וחד ממדית לאורך כל הסרט וחבל. לסרט "המשמרת האחרונה", אין אמירה חד משמעית, או מסר שהוא רוצה להעביר לצופיו.

זהו סרט מריר מתוק, שבאופן נדיר ומיוחד חושף את החיים של אנשי השוליים בארצות הברית. דמותם היא דמות ייחודית, שאין לה כישורים מיוחדים והיא אנטי גיבור מובהק. הכישורים הרטוריים שלה מוגבלים, וטוב לבה הוא זה שממגנט את הצופים למסך.

קל להזדהות עם הדמויות האותנטיות והמשחק המשובח, מי שנהנה מסיפור טוב ועלילה ייחודית יהנה מהסרט. אלו שאוהבים סרטים עם הרבה טוויסטים וקליימקסים, יצטרכו לחפש סרט אחר.