ביקורת סרט: המפתה, במאי: ג'ון סטיוארט, 2020

דונלד טראמפ הצליח לנצח בבטן הרכה של דמוקרטיים, במדינות המתועשות בצפון שהיו פעם מחוזות דמוקרטיים. הדמוקרטים מנסים לשנות את המציאות הפוליטית, ולהחזיר את הבנים האבודים לחיק המפלגה.

הסרט "המפתה" מתאר אחד מהיועצים הפוליטיים המובילים, אדם בשם גארי (סטיב קארל), שרואה סרטון ויראלי של אדם שמדבר נגד אפליית מהגרים בעיירה קטנה. הוא מזהה בו איכויות של מועמד מוביל לעתיד ומחליט להריץ אותו בבחירות המקומיות. אם ינצח במקום זעיר, הכולל חמשת אלפים תושבים, הוא יוכל להשתמש בו בעתיד לבחירות הארציות.

הגיבור היועץ הפוליטי המשופשף לא מצליח להתרגל לחיים בעיירה קטנה. הוא שונא את הקפה והאוכל, והגרוע מכל שיריבתו מחליטה להריץ מתמודד מולו, הפעם רפובליקאי. העיירה הקטנה הופכת לזירת התגוששות בין שתי המפלגות והכסף מתחיל לזרום לכל עבר.

מצד אחד, הסרט מציג גיבורים בלתי נסבלים, מתנשאים בעלי מאפיינים שליליים. יש בו הטפה בלתי נגמרת על האופן בו משתמשים באדם הפשוט במשחק פוליטי, כיצד מתמרנים אותו באמצעות סיסמאות חלולות ואמירות חסרות משמעות. הוולגריות והדמויות החלולות מונעות מהסרט להתרומם, אבל האמירות שלו הן מאוד חדות והוא מצליח לחשוף צופים שאינם מתמצאים בנבכי הפוליטיקה האמריקאית למנגנון מרתק של המעצמה החזקה ביותר בעולם.

הסרט מקבל תפנית מאוד מפתיעה בסופו, ששופכת אור חדש על כל מה שידענו קודם. זה רק מחדד את המסר המטיפני, העוסק בהשחתת מידות. לטעמי, הטוויסט הוא מיותר ולא נחוץ, הוא מייתר את מה שלמדנו קודם. למרות זאת, הסרט מצליח לשפוך אור על נקודות עלומות, אך הוא לא מצליח להתרומם וליצור דיון מעמיק בסוגיות מעמיקות, אלא בוחר במסר עכשווי אבל לא עמוק מספיק.