ביקורת סרט: הטיהור לנצח, במאי: אווררדו ולריו גוט, 2021

בראשית היה הטיהור, שיטה שכבר עובדת בארבעה סרטים ובמרכזה 12 שעות שבהן ניתן לעשות הכול: רצח, ביזה, השחתת רכוש. מאחורי הטיהור, עומד רעיון מורכב, עשירים נגד עניים, חזקים מול חלשים, שינוי המבנה החברתי של מדינה שבסרט היא ענייה, מושחתת ועם בעיות חברתיות מורכבות.

יש כאן נקודת מוצא, לאין סוף דיונים מרתקים ופיתולים תסריטאים שיכולים לקרוץ לדור הצעיר. אולם הטיהור לנצח, בוחרת ללכת על קו פשטני ולהתמקד באקשן בינוני ואימה בעצימות נמוכה. הפרק הנוכחי והאחרון, מתרכז בטקסס, אזור שללא ספק סובל משתי בעיות מרכזיות שהן מאוד אקטואליות: הרבה נשקים והגירה מסיבית ממקסיקו.

הסרט עוקב אחר זוג מהגרים מקסיקנים, שמצליחים לגנוב את הגבול אל עבר האחות העשירה ארצות הברית. הם נקלטים היטב יחסית אצל משפחה עשירה ושורשית בשם משפחת טאקר, ועובדים אצלם בחווה. לאחר עשרה חודשים הם מגיעים לזמן הטיהור, אולם הפעם החוויה היא שונה. חבורת אנרכיסטיים בשם "הטיהור לנצח", מחליטים לשנות את החוקים ולהמשיך לרצוח מהגרים גם לאחר ש-12 השעות הרשמיות של הטיהור עוברות והכל צריך להירגע ולחזור לשגרה.

מכאן מתחיל מותחן אימה מצמרר, עם רגעים מפחידים והרבה אקשן שראינו בעשרות סרטים אחרים. הדמויות הן גנריות, לא מבריקות במיוחד והסיפור שאמור לגרום לנו להתחבר אליהם לא מספיק מעניין או מרגש. האפשרות לדיון פילוסופי אודות אמריקה של אחרי טארמפ, שהותירה משקעים בין גזעיים עמוקים, נעלמת לטובת הרבה דם ואיברים קטועים.

"הטיהור לנצח" מציעה חווית צפייה מהנה, מדממת ונשכחת. זהו סרט, שראינו עשרות כמוהו ונראה עשרות טובים יותר ופחות בעתיד. זו בחירה בנאלית ודי בטוחה, לימים בהם הקולנוע חוזר להתאושש ומתחיל באיטיות ובבטחה לטפטף לעברנו סרטים, שרק חלקם באמת ראויים לצפייה. לאור ההיצע הדל, אפשר לומר בבטחה שהטיהור לנצח הוא סיום סביר לסאגה מפוארת עם רעיון מבריק, התחלה לתקווה שהטוב עוד לפנינו