ביקורת סרט: הזמיר, במאית: ג'ניפר קנט, 2018

סרטי נקמה הם אחת מהסוגות האהובות עליי בקולנוע. הגבר או האישה שנפגעו על ידי מנוולים יוצאים למסע שכולו סגירת חשבונות אישיים. לרוב הם אלימים וכיפים לצפייה.

"הזמיר" הוא סרט נקמה, אבל שונה ומיוחד. הדמויות הראשיות בו הן מאוד אנושיות, אין להן כוחות מיוחדים או יכולות תכנון על אנושיות. הפגיעה בהן היא אמתית והמצוקה שהן מפגינות היא נוגעת ללב. מסע הייסורים שהן עוברות, מכיל רגעים מכמירי לב, שעוזרים לנו להזדהות עם הטראומות שהן עוברות.

הסרט "הזמיר" הוא אלים. אין בו אלימות מעודנת, אלא ריאליסטית ומכאיבה. הסרט לא מרחם על הדמויות הרעות וגם הטובות, אלא יוצר ערבוב בסוגיות של מוסר ונקמה. יש עיסוק בגזע ושיקוף של המציאות שהייתה פעם ביחס מפלה ונוראי אל שחומי העור.

העלילה עוקבת אחר אישה בשם קלייר (אשלינג פרנצ'וזי) שנאנסת ומשפחתה נרצחת על ידי קצין בריטי. היא יוצאת למסע נקמה ומגייסת לצדה מדריך מקומי כהה עור. ביחד הם יעברו שינוי, מאדישות לחברות מחממת לב.

הסרט נע מנקודת המבט של הגיבורה ושל הנבלים שפגעו בה. השיקוף שלהם יותר אנושי מסרטים אחרים, ויש ניסיון מסוים להראות ולדון מנקודת המבט שלהם במצב. אולם ככל שעובר הסרט הם הופכים ליותר שטוחים, ואנו מאבדים את מעט החמלה שהתפתחה אצלנו.

הצילום בסרט מרהיב, הנופים של אוסטרליה מצטלמים נהדר, לצד אלימות אנושית מזעזעת.

הניסיון לקחת סרט מז'אנר הנקמה ולתת לו איכות ועומק מצליחה במקרה של "הזמיר". יש כאן עומק ונופך של דמויות ועיסוק מרתק בסוגיות כגון קולוניאליזם וגזע.

זהו סרט שמצליח לשחזר תקופה בהצלחה, נכון שיש בו כבדות מסוימת וסצנות מזעזעות, אבל אין ממש סיבה לוותר עליו. זהו סרט מוצלח, שמומלץ לראות אבל בקיבה מלאה.