ביקורת סרט: הבאג של רון, במאים: שרה סמית, ג'יי פי ויין, 2021

בקרוב רובוטים מתוכננים להפוך לחברים והעוזרים האישיים שלנו, וזה לא אמור לקרות עוד עשרות שנים, אלא תוך שנים ספורות בלבד.

הסרט "הבאג של רון", הוא סרט אנימציה, שמנגיש מציאות בה לכל ילד יש רובוט שמהווה עוזר אישי והופך להיות כל עולמו הפרטי.

בארני (ג'ק דילן גרייזר) הוא נער מוזר, שעדיין אוהב לצאת אל הטבע. הוא חסר רובוט ולכן מרגיש בודד ומנודה משאר הילדים. אביו הוא חנון שאינו מצליח לחסוך מספיק כסף כדי לקנות לבנו את העוזר האישי שהוא כה צריך. אולם, סבתו מצליחה לשים יד על גרסה מיושנת של הרובוט שנקרא רון (ג'ק גאליפיאנאקיס) ומביאה לו אותה ליום הולדתו. אך לרובוט יש באג, והבאג מערער את עולמם של כל הסובבים אותו.

למרות שיש פאן ילדותי בסרט, הוא מציג עתיד דיסטופי מאיים עבור סרט ילדים, בו האנושיות מקולפת מאיתנו ורשתות חברתיות מחליפות יחסים אנושיים. יש ערגה בסרט לעולם הישן, מעין לעג לא ברור לכל מה שטכנולוגי ושונה.

"הבאג של רון" לא הולך עד הסוף עם הביקורת החברתית שלו וממשיך עם הקו העליז לכל אורך הסרט. למרות שיש בו רעיונות חתרניים ונועזים, שיכולים למשוך גם קהל מבוגר, הוא מתעקש להיות סרט חמוד, אבל לא מספיק בועט. הוא חביב, יש בו רגעים שילדים יצחקו ממנו ומבוגרים יחשבו שהם מתוחכמים, אבל הוא לא יעשה לכם צביטה בלב. הוא לא מצליח להתעלות מעבר לחביב והחמוד ולכן ישכח במהרה, כמו סרטי אנימציה רבים עם רעיונות מוצלחים שלא באו לידי מימוש.