ביקורת סרט: דימון סלייר, במאי: הארו סוטוזאקי, 2021

התרבות היפנית הייחודית, הצליחה לחדור בשנים האחרונות למערב בזכות סרטים ומשחקים מסוגננים. "דימון סלייר" זו סדרה מצליחה עם 26 פרקים, הלקוחה מעולם האנימה. מי שלא ראה את הסדרה יתקשה להבין את הקאסט הצבעוני והייחודי, את הניואנסים והעומס העצום שיש על המסך.

בגדול נאמר, שקבוצה של קוטלי שדים בראשותו של טנג'ירו, עולה על רכבת עם- שדים כמובן. משם העניינים מדרדרים במהירות, וכמות מסיבית של איברים כרותים, חיוכים חמודים ועיניים נפערות מופיעות על המסך.

למרות שהקהילה בישראל מונה קרוב ל-4000 מעריצים בלבד, דימון סלייר הוא פרנזצייז שמנפץ קופות בכל העולם. הסרט הצליח בכל בית קולנוע אליו הגיע והקומיקס עליו הוא מבוסס נמצא בעשירייה הנמכרת ביותר בעולם.

קשה לכתוב ביקורת על הסרט, בעיקר משום שהוא נעשה עבור קהל יעד מאוד מסוים. בני נוער שמחוברים לעולם הזה מתלהבים ממנו בכל העולם וכותבים עליו ביקורות נלהבות. אחרים יתקשו להתחבר לסגנון, הוא לא מאוד מקל על מצטרפים חדשים שלא רגילים לסרטי אנימה להיכנס פנימה. הבעיה היא, שאין שום ריקאפ על הדמויות, אין רקע ויש המון רפנרנסים ובדיחות פנימיות שרק המעריצים יבינו.

מי שצופה נלהב של הסדרה, סביר להניח שיצפה בהנאה בגלריה המרשימה מבחינה ויזואלית שיש על המסך. האנימציה מרהיבה, הסאונד לא פחות ממדהים והרבה מאוד מעריצים הריעו בהתלהבות לכל אורך ההקרנה. יש כתיבה חכמה, אקשן בלתי פוסק, תפניות בלתי נגמרות וגם דמות עם ראש של חזיר.

אז סוף סוף הגיע אלינו הסרט הכי מצליח ביפן. זו סנונית אנימה ראשונה, שמגיעה להקרנה מסחרית ולבתי הקולנוע של הרשתות הגדולות בישראל. סביר להניח שההצלחה העצומה של הסרט, תביא גיוון חיובי, לא רק אנימציה אמריקאית אלא גם קצת תרבות אלטרנטיבית שמצליחה לחדור למיינסטרים הישראלי הנוקשה.