ביקורת סרט דוקומנטרי ישראלי: הפרטיזן עם מצלמת הלייקה, בימוי: רות ולק, 2022

קשה להאמין, אבל כבר עברו קרוב ל-80 שנה מאז הניצחון על הגרמנים. ממרחק העשורים אפשר כבר לומר דברים פחות נעימים על הצדדים השונים, שהיו חלק מהטרגדיה המתמשכת של השואה. הפרטיזנים, למשל, שהם סמל ההתנגדות היהודית, עומדים לביקורת ומבחן בסרט התיעודי שלפנינו.

כל התצלומים שאנו מכירים צולמו על ידי חיילים שלא היו יהודים, נאצים ובעלות הברית. לראשונה - פרטיזן בשם מונדק לוקביצקי, שנלחם לצד המחתרת הפולנית ארמיה קריובה, היה חובב צילום ופיתח תמונות רבות. משיקולים שונים שלו, הוא לא פרסם או הפיץ אותם והם שכנו בביתו במשך עשורים. לאחר פטירתו, בנו שמעון החל לגלות בהם עניין רב.

התצלומים והעדויות הם אלו שחושפים טפחים נסתרים בסרט, ולראשונה חושפים את השגרה של אנשי היער. החל מחיסול משת"פים עם הגרמנים ועד תנאי החיים הקשים וגילויי האכזריות שהם נקטו כנגד האויב. גם היחס לנשים, שהיו בוודאי מיעוט קטן בקרב הפרטיזנים והיחסים המתוחים שהיו בין המינים.

מטרת הסרט "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה", היא לא רק להעביר ביקורת מרומזת על הפרטיזנים, אלא גם לבחון כיצד מעשיהם הקשיחו את לבבותיהם והשפיעו על היחס שנתנו לילדיהם ונכדיהם.

יש בסרט "הפרטיזן עם מצלמת הלייקה" פרשות מאוד מטלטלות, שבוודאי מספרות הרבה יותר מהתמונות הדוממות, שמוצגות בסרט. לא כולם יאהבו את ניפוץ המיתוסים, אבל להיסטוריה שנפרשת בפנינו קיימים צדדים רבים, חלקם גם פחות נעימים. כפי שאנו למדים, במלחמות אין צדיקים.