ביקורת סרט: אגדת חורבן, במאי: גידי דר, 2021

בשנים האחרונות, ישנה התעוררות בכל הקשור לעיסוק בימי בית שני. העיסוק הוא פחות היסטורי, ובעיקר סובב סביב הנסיבות שהביאו לחורבן. קיים צורך לערוך הקבלה בין היסטוריה עתיקה שהתרחשה לפני כאלפיים שנים, לימינו אנו. הסיבות לכך מגוונות, אולם העניין העיקרי הוא הקרע בין השבטים היהודים שבתוכנו, מצב שכמעט מקביל למה שהיה בזמן ולפני המרד.

הסרט "אגדת חורבן" נעשה בשיטה חדשה והיא הצגת ציורים עם דיבוב, ולא אנימציה מונפשת. יש כאן החלטה מאוד אמיצה, משום שלרגעים הסרט נראה כמו מצגת עם סאונד ולרגעים היא מרהיבה. תנועת המצלמה, כאשר הציור עצמו דומם, גורמת לאי נוחות עד לרגע שבו מתרגלים למצב החדש ואפילו נהנים ממנו. הסרט עוסק בפיצול בין המחנות היהודים, יחסם אל הרומאים, ההתלבטות והמאבק לפני המרד והחורבן שהוא מביא.

השחזור ההיסטורי מלמד ומצליח להעביר את הנרטיב ההיסטורי לצד סיפורים אנושיים מרגשים. יש ניסיון אפילו מעט גס, לשאול שאלות אקטואליות וליצור אלגוריה לימינו אנו. הפילוג, הקנאות המציאות אל אידאולוגיה והשאלה הנצחית האם היהדות היא דבק מספק כדי ליצור חברה בריאה?

הסרט נע בין גאונות, דיאלוגים מרתקים וסיפור שחלקים ממנו לא מוכרים גם לחובבי היסטוריה יהודית עתיקה. לצד זה, חלק מהשיחות יבשות וכוללות גם עברית עתיקה, שאמנם מעניקה אותנטיות, אבל גם מאוד מעיקה. הדמויות לא מקבלות מספיק אפיון ייחודי, ולכן אנחנו לא מצליחים להתחבר אליהן ולמניעים שלהן וחלק מהמסר הולך ונאבד.

ברגעיו הפחות הטובים, הסרט נראה כמו אוסף של תמונות סטילס, מה שמקשה על החוויה. נוצר בציבור דחף לחזור לסרטים שעוסקים בהיסטוריה, במסורת ולא רק סרטים אישיים או בעלי מאפיינים הוליוודיים.

זהו סרט מרשים, ניסוי נועז שעוסק בסוגיות אקטואליות מאין כמותן. מומלץ ללכת לקולנוע ולראות, גם על מנת לתמוך ביוזמה ישראלית מקורית וברוכה.