ביקורת סדרה תיעודית: שאק, 2022

אחרי "הריקוד האחרון", שהוקדש להצלחה של מייקל ג'ורדן, אחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים וככל הנראה הגדול מכולם, גם שאקיל אונ'יל, הסנטר העצום מקבל סדרה תיעודית משלו. הוא אדם נעים ומצחיק, שמכור לתקשורת ולכל מה שכותבים עליו. היה לו שיאים עצומים בקריירה, כמו ארבע אליפויות וכמעט שלושים אלף נקודות בקריירה.

לאחר שגדל בסביבה קשה, עם אבא מאמץ, שהוא סמל בצבא ואמא חד הורית, הוא הצליח כנגד כל הסיכויים להיות שחקן גדול באמת. למרות גודלו החריג (2.16 מ'), לקח לו זמן רב להפוך להיות מפלצת דורסנית. הוא יכול להיות כמו דובי חביב, אבל כאשר הוא מאבד את הסבלנות הוא הופך למפלצת דורסנית. הוא מדבר על דרכו לצמרת ועל המוטיבציות שלו ודמויות מפתח בחייו.

שאק מוצג רק באור חיובי וחבל. אין, למשל, נגיעה לריב העצום שהיה לו עם קובי בראיינט המנוח, שהייתה שנאה רבה בין שניהם לאורך השנים. הבעיה היא, שמדברים כאן רק על מה שנוח ולא על הבעיות הרבות שעלו לאורך השנים. החל מהאובססיה מחוץ למגרש ועד להחטאות העונשין, שהיו עקב אכילס לא קטן במהלך הקריירה.

יש בסדרה "שאק" ממד מתוסרט ולא אמין, שהופך את הסיפור לפחות נוגע ומעניין. למרות הכריזמה הנוטפת של שאק, חסרה הרבה מאוד כנות ופגיעות. זה נראה יותר כמו סדרה של מונולוגים, שבעיקר באו להחמיא ולהרים לכוכב. חסרים בסדרה הרבה אותנטיות ואמת חשופה.

למרות זאת, עדיין יש כאן סיפור ומרתק ודמות שהיא גדולה מהחיים, שמספרת הרבה מאוד אמיתות שלא היינו נחשפים אליהן בשום דרך אחרת.