• פורטל תרבות שורשים ועסקים לבני ובנות 50 פלוס

פסטיבל ישראל, ירושלים 2021, ה-60 במספר, יוצא לדרך

פסטיבל ישראל, ירושלים 2021, ה-60 במספר, יוצא לדרך ויתקיים השנה בתאריכים 3-19 ביוני ברחבי ירושלים.


עשרות אמנים ישראלים ייקחו חלק בפסטיבל במופעים או ואירועים מיוחדים ובתוכם שלוש התרחשויות בולטות כמו: פרויקט הדגל "קשרי רוח" המצדיע ליצירה ישראלית בשדה האמנות המקומי לדורותיו, אירועי בית, רוח ואירוח המבוססים על הפקות מקור שבודקות את מקומה של האמנות כמארחת ומתארחת ופרויקט שגרה מוסדית 2.0, המתקיים זו השנה השנייה ובמסגרתו מאירים אמנים ואמניות במוסדות ובקהילות ברחבי ירושלים את שגרת המקום באמצעות מהלכים אמנותיים משותפים עם עובדי המוסדות.


השנה עם סיום עבודתו כמתוכנן, נפרד פסטיבל ישראל בתודה ובהערכה מאיציק ג׳ולי בתום שבע שנות ניהול אמנותי מרתק ומאחל לו המשך עשייה אמנותית פורייה ומהנה, ולנו, המשך התחדשות וצמיחה גם בפרק הבא".


מיד עם סיומו של פסטיבל ישראל יתקיים פסטיבל הג׳אז הבינלאומי בירושלים, מבית היוצר של פסטיבל ישראל בשיתוף מוזיאון ישראל ובניהולו האמנותי של החצוצרן אבישי כהן, בגן הפסלים של מוזיאון ישראל ב 22-24 ביוני, 2021.


תוכנית פסטיבל ישראל:

בלב הפסטיבל לכבוד שנתו ה-60, פרויקט הדגל קשרי רוח - הצדעה ליצירה ישראלית בשדה האמנות המקומי לדורותיו. 40 יוצרים ויוצרות מתחומי תרבות שונים יציגו בבכורה יצירות מקור המאירות 40 יצירות ישראליות אייקוניות ששימשו להם כהשראה. המסע המרתק יתפרס על פני ארבעה ערבים של מוזיקה, תיאטרון, פרפורמנס, מחול, שירה ווידיאו ארט.


את הפרויקט מלווים צילומיה של רלי אברהמי, בעבר בעלת המדור ״מצב משפחתי״ במוסף הארץ (בשותפות עם אבנר אברהמי) שהוזמנה על ידי הפסטיבל לצלם את האמנים המשתתפים בתכנית.


הערב הראשון של "קשרי רוח" יתקיים בערב פתיחת הפסטיבל (3.6.21) והוא כולל את היצירות הבאות:


'בלוק' מאת אורלי פורטל בהשראת "המונולוג של איקרוס" מאת שמעון אדף


מילותיו של המשורר שמעון אדף בשירו שדרות: "רַק מְקוֹמוֹת חַסְרֵי אַהֲבָה זוֹכִים לְאַהָבָה מֻחְלֶטֶת" - מחזירות את הכוריאוגרפית אורלי פורטל אל קרית שמונה, עיר הולדתה אל הבלוק שבו גדלה ואשר הגדיר את זהותה ובו בזמן כלא את נפשה. בכוריאוגרפיה לרקדנית אחת היא חוזרת אל הקולות והמראות שנטעו בה את התשוקה לנוע בריקוד פולחני ומשוחרר מהגדרה. מלוּוה בשירה חיה בערבית-מרוקאית ובעבודת וידיאו שפותחת חלון לקירות ה"שפריץ" המוכתמים בבוץ - ה"בלוק" מהדהד מטענים תרבותיים מבית וחושף חדוות יצירה ראשונית וטהורה שאינה כפופה לזמן או למקום.


'רקוויאם קטן' מאת תמיר גינץ – 'להקת המחול קמע' בעקבות הספר "שואה שלנו" מאת אמיר גוטפרוינד

"שואה שלנו" שיצא לאור ב-2000, וזיכה את הסופר אמיר גוטפרוינד בפרס בוכמן, עוסק בנופי חיפה והקריות של שנות ה- 70 ובסיפורם של ניצולי שואה שעם עלייתם לארץ הפכו סמל לתקומה.

הכוריאוגרף תמיר גינץ חוזר בעקבות פטירת אביו בקיץ 2020 ובאמצעות אמיר גוטפרוינד, אל נוף ילדותו ואל אביו ניצול השואה שהערכים שהנחיל לבנו הפכו סלע מחלוקת בחברה הישראלית של היום. גינץ מבקש ליצור תפילת אשכבה שמציפה זיכרונות וגעגועים, ומעלה הרהורים על רוח האדם ועל התפוררותה של הערבות ההדדית בחברה.


'משתה לעת דבר' של יחזקאל לזרוב בהשראת הצילום "הסעודה האחרונה" של עדי נס

בתצלום האייקוני הסעודה האחרונה של הצלם עדי נס, שמעתיק את הקומפוזיציה של ציור הקיר "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י, מופיעה קבוצה של חיילי צה"ל בהעמדה מבוימת.

תצלום החיילים שצורבים בנפשם רגע אחרון של הנאה בחדר אוכל צבאי לפני היציאה לקרב הוא פרפרזה שיוצר נס על המשתה של ישו הסועד בחגיגיות לפני שהוא נפרד מהעולם, הפרפראזה היא מקור השראה לעיבוד שמציג יחזקאל לזרוב ל"משתה לעת דבר" של אלכסנדר פושקין - יצירה העוסקת גם היא במוות ההולך וקרב.


'ניסויים בנישואין פיקטיביים' - שאנן סטריט בעקבות הסרט "נישואין פיקטיביים" של חיים בוזגלו ויוסי סויה

הסרט "נישואין פיקטיביים" (1988) הציג מעין היפוך תפקידים בסגנון בן המלך והעני, אך עסק למעשה בסכסוך הישראלי פלסטיני. שאנן סטריט, מעיד שאהב את הסרט בעיקר מפני ששום דבר בו אינו גדול מהחיים. לדבריו הסרט קטן, ובזה כוחו.

כשרצה לחזור אל הסרט ביצירה חדשה לא הצליח למצוא את התסריט בארכיונים. כשנאלץ להתקדם ביצירה החדשה בלעדיו, הבין שגם בניסיון להתחקות אחר התסריט וליצור בעקבותיו יש משהו פיקטיבי.

ביצירה משחזר שאנן טקסט של סצנה קטנה, כמעט אגבית אך כנה ונוגעת ללב, ומבצע אותה על גבי ביט שמכיל מוזיקה מהסרט.


'סטרידור שתיים' - גלעד רטמן בעקבות הפואמה "חורים וידיות" של חזי לסקלי

אחיו של יוטיובר מפורסם יושב רכון על שולחנו מחובר למכשיר אינהלציה. נשימותיו הכבדות והרטובות נראות מבעד למסכת הפלסטיק הצמודה לפניו.

הוא מקליט את הרעש המונוטוני הבוקע מהמכשיר, המתערבב בקולות נשימותיו, על מנת לעזור לאנשים אחרים להירדם. מסתבר שצלילים מסוג זה מסייעים בכך. אחיו של היוטיובר המפורסם לוחץ על כפתור בטלפון. קטע מוזיקלי מתנגן. חלקו הארי של הקטע מבוסס על צמדי הברות קטועות המתחברות למילים "מאמה" (אמא) ו"פאפה" (אבא)

ההברות האלה נוצרו על ידי המכשיר המכאני הראשון שניסה לחכות הברות של דיבור אנושי. המכשיר פותח על ידי הממציא ההונגרי וולפגאנג פון קמפלן בסביבות 1784.


'עין לטושה' - שרון גבאי, מיה מגנט ומירי סגל בעקבות המחזה "עין לטושה" מאת גלעד עברון

המחזה הקצר "עין לטושה" מאת גלעד עברון עוסק בשרירותיות ובאטימות שבמפגש בין אדם למנגנוני כוח. במרכזו ויקטור מן, מרצה בכיר שנחטף ונכלא מבלי לדעת מדוע. הישות הנוספת והיחידה פרט אליו היא קרן אור שנעה ללא אבחנה בחדר. ויקטור, שרואה בכך עדות לעינם הצופה של החוטפים, מתחנן לתגובה ולעוד אור, ואט אט מאבד תקווה ושפיות.

בעקבות "עין לטושה" של עברון מציגים שרון גבאי, מיה מגנט ומירי סגל מופע לשחקן נעדר ולמצלמה רובוטית. המפגש בין ויקטור לקרן האור מסמל את המפגש בין הטכנולוגי לאנושי, ושקול למפגש של הקהל עם המצלמה. דמיון ומציאות מתערבבים – האם כולנו כלואים עם ויקטור, נתונים תחת עין פקוחה של מכונת מעקב, שבויים של אלגוריתמים שהחליפו בני אנוש בניהול חיינו?


'קדוש קדוש קדוש' - רועי חסן ועמית חי כהן בעקבות פסלים של האמן ז'אק ז'אנו

בפסל בלי כותרת של ז'אק ז'אנו מוצג דגם מוקטן של עיר עתיקה מעוטרת קשתות ונרות. אולי זו צפת, אולי פאס, עיר הולדתו של האמן במרוקו, ואולי אלה בכלל קברי צדיקים. ערי האבן הללו, אלמנטים של ערביוּת ויהדות, כמו גם קדושה ומאגיה, נוכחים ברבות מיצירותיו של ז'אנו, ומהווים השראה ליצירה חדשה של המשורר רועי חסן ושל שותפו ליצירה המוזיקאי עמית חי כהן.

קדושת האבן של ז'אנו החזירה את השניים למאה ה-17 ולעיון מחודש ב"ספר החזיונות" – חיבורו המיסטי-אוטוביוגרפי של רבי חיים ויטאל. בקדוש קדוש קדוש חסן וכהן יוצרים יחדיו טקס פרטי אינטנסיבי שעשוי מטקסטים פואטיים שמולבשים על טקסטורות וביטים אלקטרוניים משיחיים, ושואלים כיצד חוויה מיסטית משולבת בחייהם האישיים.


'מבודדים' - קרן פלס בעקבות עבודת התיעוד של הצלם זיו קורן מתקופת הקורונה

במרס 2020 החלו בתי החולים להיערך למלחמה בווירוס מסתורי וקטלני שאיים לשנות את פני האנושות. באותה תקופה הצלם זיו קורן קיבל החלטה: לתעד את המגפה מקרוב. הוא היה הצלם היחיד שנכנס למחלקות הקורונה בבתי החולים. היה עד לכאב הגדול של המאושפזים, לסבל ולבדידות של חללי המגפה ושל בני משפחה שלא נפרדו מיקיריהם, וגם לרגעי חסד – כשהערבות ההדדית, הנתינה וההתנדבות זקפו ראש.

ביצירה חדשה משלבת קרן פלס, חברתו הקרובה של קורן, הקרנות של צילומי המגפה שלו, קטעי אודיו שלו שהקליטה וערכה לכדי תסכית, ונגינה חיה. על הבמה, לצד הרצון להאיר את רוח התקופה המכוננת, מבקשת פלס לפנות מקום למלאכתם של אלה העוסקים בתיעוד, ויוצרים ארכיון היסטורי המציג את הפסיפס האנושי של הארץ הזאת.

(3.6.21, 20:30, אולם שרובר, תיאטרון ירושלים)


קרדיט:

פסטיבל ישראל - עגל הזהב, רע מוכיח, דנה דיסטורשן


9 צפיות0 תגובות