ביקורת סרט: לעבור לגור עם הבת שלי, במאי: אריק לויין, 2022

קומדיות צרפתית לא מרבות להגיע למסכים בישראל וחבל. יש להן קסם, קצב והרבה מאוד חן שחסר למקבילן האמריקאי.

העלילה של הסרט "לעבור לגור עם הבת שלי" פשוטה מאוד. אם וביתה חוזרות לגור ביחד אחרי שנים שהן היו רחוקות זו מזו, לכל אחת מהן יש סודות שהשנייה לא רוצה שתדע. ברגע שמתרחש האיחוד ביניהן, כל המוגלה צפה והרבה מאוד צחוקים מתחילים.

האם ז'קלין (ז'וסיין באלאסקו) נאלצת להתמודד עם שיפוצים בדירה ולכן נאלצת לגור עם הבת קרול (מתילד סייגנר), מה שמעלה את המתח ביניהן עוד יותר. ז'קלין, שמפגינה בהתחלה סלידה, מתמכרת לרעיון לגור עם הבת בבית המסודר שלה. היא משתלטת על המרחב והופכת להיות מעין בוסית מהגיהינום, שמעלה את העצבים לסובבים אותה. גם הבעל של קרול, ניקולס (פיליפ לפברה) מתחיל להתעצבן, מה שהופך לקרב תרנגולים בין כל בני המשפחה.

האם הקשישה היא סופר ביקורתית, חסרת יכולת טכנולוגית והבת מפחדת ממנה מאוד. היא בכוח המניע של הסרט, משום שהאותנטיות שלה מחברת את הצופה למסך וגורמת להזדהות טוטאלית. ז'קלין היא מעין יידישע מאמא מהשאול, אבל כזאת שיש לה גם לב רחב ורצון אמיתי לעזור.

זה לא סרט מבריק, ממש לא, אלא בורקס צרפתי, שיכול להיות גס, וולגרי אבל גם מחמם לב. יש בו שילוב מנצח של הרבה מאוד מרכיבים שאפשר לאהוב, לכן נראה שההצלחה שלו כמעט מובטחת.

מי שאוהב קומדיות צרפתיות קלאסיות, יתאהב בגרסה הזאת שהולכת על בטוח. אפשר גם לקחת את הדור היותר מבוגר לסרט, הם ייהנו מהבדיחות והנוסטלגיה המשתפכת, מה שהופך אותו לצפייה משותפת מהנה במיוחד.

זאת הנוסטלגיה המשתפכת, מה שהופך אותו לצפייה משותפת מהנה במיוחד.