ביקורת סרט: המתים אינם מתים, במאי: ג'ים ג'רמוש, 2019

סרטי אפוקליפסה מהעבר שונו בשנים האחרונות. חלקם, כמו זומבילנד, החלו לקחת את סוף העולם בהומור.

ג'ים גרמוש, אחד מהבמאים המוערכים בשנים האחרונות, מנסה ליהנות ב"המתים אינם מתים" מסרט שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

כל הסרט מתרחש בעיירה קטנה, שבה משרתים שלושה שוטרים, שמנסים להבין מה מתרחש ולשרוד. אין להם יומרות להציל את העולם, רק לשרוד בתוך טירוף מוחלט. זוהי קומדיית אימה, כאשר הזומבים מתנהגים בצורה הומוריסטית ובמקום לחפש מוחות, הם מחפשים תקליטים, סמים - כל מה שהם רצו שהם עדיין היו אנושיים.

הסרט מלא בתובנות על החיים ומאוד מודע לעצמו. הוא משווה את הזומבים לתרבות הצריכה, אנחנו חיים, אבל לא באמת שולטים בעצמנו ובמחשבות שלנו. אנחנו כמו עדר, שאפשר לגייס אותו ולרתום לרודן הפוליטי הנוכחי. יש כאן ביקורת חברתית פוליטית, בדיחות שמודעות לעצמם, מה שהופך את ז'אנר האימה לעכשווי ובועט.

אחת מהבעיות בסרט, שהוא בכלל לא מפחיד. מי שלא מתחבר לטקסטים חתרניים, לא ממש יצליח להתחבר לסרט שכולו מלא בסאב טקסט מתוחכם.

מלבד האמירה ובדיחות לא רעות, הסרט לא ממש שונה מסרטי זומבים אחרים. הסרט מאוד איטי, ויותר מזה - מודע לעצמו. הוא לא מאוד בועט, אבל לפעמים מעיק בשל אמירות שלא כולם יכולים להזדהות איתם.

הזומבים המודרניים של ג'ורג' רומנו עדיין איתנו. גם הביקורת על תרבות הצריכה, על העיוורון שלנו כתרבות, שכל העולם מתמוטט.

הסרט "המתים אינם מתים", מוכיח שיש מעט מאוד לחדש בז'אנר שכבר עבר חרישות מקדימה ומאחורה, זהו סרט שלא מחדש הרבה אבל מצליח לעורר מחשבה.