פסטיבל ישראל, ירושלים 2021, ה-60 במספר יוצא לדרך

פסטיבל ישראל, ירושלים 2021, ה-60 במספר, יוצא לדרך ויתקיים השנה בתאריכים 3-19 ביוני ברחבי ירושלים.

עשרות אמנים ישראלים ייקחו חלק בפסטיבל במופעים או ואירועים מיוחדים ובתוכם שלוש התרחשויות בולטות כמו: פרויקט הדגל קשרי רוח המצדיע ליצירה ישראלית בשדה האמנות המקומי לדורותיו, אירועי בית, רוח ואירוח המבוססים על הפקות מקור שבודקות את מקומה של האמנות כמארחת ומתארחת ופרויקט שגרה מוסדית 2.0, המתקיים זו השנה השנייה ובמסגרתו מאירים אמנים ואמניות במוסדות ובקהילות ברחבי ירושלים את שגרת המקום באמצעות מהלכים אמנותיים משותפים עם עובדי המוסדות.

השנה עם סיום עבודתו כמתוכנן, נפרד פסטיבל ישראל בתודה ובהערכה מאיציק ג׳ולי בתום שבע שנות ניהול אמנותי מרתק ומאחל לו המשך עשייה אמנותית פורייה ומהנה, ולנו, המשך התחדשות וצמיחה גם בפרק הבא".

בצל מגפת הקורונה הפסטיבל מאיר שוב את משמעותה וחיוניותה של האמנות לחברה באמצעות שיתופי פעולה אמנותיים מפתיעים ומופעים מהנים ומרגשים, הנוגעים בסוגיות השונות המלוות את המסע האנושי ומציעים נקודות מבט חדשות ומעוררות מחשבה".

מיד עם סיומו של פסטיבל ישראל יתקיים פסטיבל הג׳אז הבינלאומי בירושלים, מבית היוצר של פסטיבל ישראל בשיתוף מוזיאון ישראל ובניהולו האמנותי של החצוצרן אבישי כהן, בגן הפסלים של מוזיאון ישראל ב 22-24 ביוני, 2021.

תוכנית פסטיבל ישראל:

בלב הפסטיבל לכבוד שנתו ה-60, פרויקט הדגל קשרי רוח - הצדעה ליצירה ישראלית בשדה האמנות המקומי לדורותיו. 40 יוצרים ויוצרות מתחומי תרבות שונים יציגו בבכורה יצירות מקור המאירות 40 יצירות ישראליות אייקוניות ששימשו להם כהשראה. המסע המרתק יתפרס על פני ארבעה ערבים של מוזיקה, תיאטרון, פרפורמנס, מחול, שירה ווידיאו ארט.

את הפרויקט מלווים צילומיה של רלי אברהמי, בעבר בעלת המדור ״מצב משפחתי״ במוסף הארץ (בשותפות עם אבנר אברהמי) שהוזמנה על ידי הפסטיבל לצלם את האמנים המשתתפים בתכנית.

הערב הראשון של "קשרי רוח" יתקיים בערב פתיחת הפסטיבל (3.6.21) והוא כולל את היצירות הבאות:

'בלוק' מאת אורלי פורטל בהשראת "המונולוג של איקרוס" מאת שמעון אדף

מילותיו של המשורר שמעון אדף בשירו שדרות: "רַק מְקוֹמוֹת חַסְרֵי אַהֲבָה זוֹכִים לְאַהָבָה מֻחְלֶטֶת" - מחזירות את הכוריאוגרפית אורלי פורטל אל קריית שמונה, עיר הולדתה אל הבלוק שבו גדלה ואשר הגדיר את זהותה ובו בזמן כלא את נפשה. בכוריאוגרפיה לרקדנית אחת היא חוזרת אל הקולות והמראות שנטעו בה את התשוקה לנוע בריקוד פולחני ומשוחרר מהגדרה. מלוּוה בשירה חיה בערבית-מרוקאית ובעבודת וידיאו שפותחת חלון לקירות ה"שפריץ" המוכתמים בבוץ - ה"בלוק" מהדהד מטענים תרבותיים מבית וחושף חדוות יצירה ראשונית וטהורה שאינה כפופה לזמן או למקום.

'רקוויאם קטן' מאת תמיר גינץ – 'להקת המחול קמע' בעקבות הספר "שואה שלנו" מאת אמיר גוטפרוינד

"שואה שלנו" שיצא לאור ב-2000, וזיכה את הסופר אמיר גוטפרוינד בפרס בוכמן, עוסק בנופי חיפה והקריות של שנות ה- 70 ובסיפורם של ניצולי שואה שעם עלייתם לארץ הפכו סמל לתקומה.

הכוריאוגרף תמיר גינץ חוזר בעקבות פטירת אביו בקיץ 2020 ובאמצעות אמיר גוטפרוינד, אל נוף ילדותו ואל אביו ניצול השואה שהערכים שהנחיל לבנו הפכו סלע מחלוקת בחברה הישראלית של היום. גינץ מבקש ליצור תפילת אשכבה שמציפה זיכרונות וגעגועים, ומעלה הרהורים על רוח האדם ועל התפוררותה של הערבות ההדדית בחברה.

'משתה לעת דבר' של יחזקאל לזרוב בהשראת הצילום "הסעודה האחרונה" של עדי נס

בתצלום האייקוני הסעודה האחרונה של הצלם עדי נס, שמעתיק את הקומפוזיציה של ציור הקיר "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י, מופיעה קבוצה של חיילי צה"ל בהעמדה מבוימת.

תצלום החיילים שצורבים בנפשם רגע אחרון של הנאה בחדר אוכל צבאי לפני היציאה לקרב הוא פרפרזה שיוצר נס על המשתה של ישו הסועד בחגיגיות לפני שהוא נפרד מהעולם, הפרפראזה היא מקור השראה לעיבוד שמציג יחזקאל לזרוב ל"משתה לעת דבר" של אלכסנדר פושקין - יצירה העוסקת גם היא במוות ההולך וקרב.

'ניסויים בנישואין פיקטיביים' - שאנן סטריט בעקבות הסרט "נישואין פיקטיביים" של חיים בוזגלו ויוסי סויה

הסרט "נישואין פיקטיביים" (1988) הציג מעין היפוך תפקידים בסגנון בן המלך והעני, אך עסק למעשה בסכסוך הישראלי פלסטיני. שאנן סטריט, מעיד שאהב את הסרט בעיקר מפני ששום דבר בו אינו גדול מהחיים. לדבריו הסרט קטן, ובזה כוחו.

כשרצה לחזור אל הסרט ביצירה חדשה לא הצליח למצוא את התסריט בארכיונים. כשנאלץ להתקדם ביצירה החדשה בלעדיו, הבין שגם בניסיון להתחקות אחר התסריט וליצור בעקבותיו יש משהו פיקטיבי.

ביצירה משחזר שאנן טקסט של סצנה קטנה, כמעט אגבית אך כנה ונוגעת ללב, ומבצע אותה על גבי ביט שמכיל מוזיקה מהסרט.

'סטרידור שתיים' - גלעד רטמן בעקבות הפואמה "חורים וידיות" של חזי לסקלי

אחיו של יוטיובר מפורסם יושב רכון על שולחנו מחובר למכשיר אינהלציה. נשימותיו הכבדות והרטובות נראות מבעד למסכת הפלסטיק הצמודה לפניו.

הוא מקליט את הרעש המונוטוני הבוקע מהמכשיר, המתערבב בקולות נשימותיו, על מנת לעזור לאנשים אחרים להירדם. מסתבר שצלילים מסוג זה מסייעים בכך. אחיו של היוטיובר המפורסם לוחץ על כפתור בטלפון. קטע מוזיקלי מתנגן. חלקו הארי של הקטע מבוסס על צמדי הברות קטועות המתחברות למילים "מאמה" (אמא) ו"פאפה" (אבא)

ההברות האלה נוצרו על ידי המכשיר המכאני הראשון שניסה לחכות הברות של דיבור אנושי. המכשיר פותח על ידי הממציא ההונגרי וולפגאנג פון קמפלן בסביבות 1784.

'עין לטושה' - שרון גבאי, מיה מגנט ומירי סגל בעקבות המחזה "עין לטושה" מאת גלעד עברון

המחזה הקצר "עין לטושה" מאת גלעד עברון עוסק בשרירותיות ובאטימות שבמפגש בין אדם למנגנוני כוח. במרכזו ויקטור מן, מרצה בכיר שנחטף ונכלא מבלי לדעת מדוע. הישות הנוספת והיחידה פרט אליו היא קרן אור שנעה ללא אבחנה בחדר. ויקטור, שרואה בכך עדות לעינם הצופה של החוטפים, מתחנן לתגובה ולעוד אור, ואט אט מאבד תקווה ושפיות.

בעקבות "עין לטושה" של עברון מציגים שרון גבאי, מיה מגנט ומירי סגל מופע לשחקן נעדר ולמצלמה רובוטית. המפגש בין ויקטור לקרן האור מסמל את המפגש בין הטכנולוגי לאנושי, ושקול למפגש של הקהל עם המצלמה. דמיון ומציאות מתערבבים – האם כולנו כלואים עם ויקטור, נתונים תחת עין פקוחה של מכונת מעקב, שבויים של אלגוריתמים שהחליפו בני אנוש בניהול חיינו?

'קדוש קדוש קדוש' - רועי חסן ועמית חי כהן בעקבות פסלים של האמן ז'אק ז'אנו

בפסל בלי כותרת של ז'אק ז'אנו מוצג דגם מוקטן של עיר עתיקה מעוטרת קשתות ונרות. אולי זו צפת, אולי פאס, עיר הולדתו של האמן במרוקו, ואולי אלה בכלל קברי צדיקים. ערי האבן הללו, אלמנטים של ערביוּת ויהדות, כמו גם קדושה ומאגיה, נוכחים ברבות מיצירותיו של ז'אנו, ומהווים השראה ליצירה חדשה של המשורר רועי חסן ושל שותפו ליצירה המוזיקאי עמית חי כהן.

קדושת האבן של ז'אנו החזירה את השניים למאה ה-17 ולעיון מחודש ב"ספר החזיונות" – חיבורו המיסטי-אוטוביוגרפי של רבי חיים ויטאל. בקדוש קדוש קדוש חסן וכהן יוצרים יחדיו טקס פרטי אינטנסיבי שעשוי מטקסטים פואטיים שמולבשים על טקסטורות וביטים אלקטרוניים משיחיים, ושואלים כיצד חוויה מיסטית משולבת בחייהם האישיים.

'מבודדים' - קרן פלס בעקבות עבודת התיעוד של הצלם זיו קורן מתקופת הקורונה

במרס 2020 החלו בתי החולים להיערך למלחמה בווירוס מסתורי וקטלני שאיים לשנות את פני האנושות. באותה תקופה הצלם זיו קורן קיבל החלטה: לתעד את המגפה מקרוב. הוא היה הצלם היחיד שנכנס למחלקות הקורונה בבתי החולים. היה עד לכאב הגדול של המאושפזים, לסבל ולבדידות של חללי המגפה ושל בני משפחה שלא נפרדו מיקיריהם, וגם לרגעי חסד – כשהערבות ההדדית, הנתינה וההתנדבות זקפו ראש.

ביצירה חדשה משלבת קרן פלס, חברתו הקרובה של קורן, הקרנות של צילומי המגפה שלו, קטעי אודיו שלו שהקליטה וערכה לכדי תסכית, ונגינה חיה. על הבמה, לצד הרצון להאיר את רוח התקופה המכוננת, מבקשת פלס לפנות מקום למלאכתם של אלה העוסקים בתיעוד, ויוצרים ארכיון היסטורי המציג את הפסיפס האנושי של הארץ הזאת.

(3.6.21, 20:30, אולם שרובר, תיאטרון ירושלים)

הערב השני של "קשרי רוח" יתקיים ב-9.6.21 ויוצגו בו היצירות הבאות:

'לנוע לנוע אנה אני נעה' - רנה שינפלד בעקבות יצירות וידיאו של מיכל רובנר

בעבודת סולו חדשה רוקדת רנה שינפלד בעקבות עבודות וידיאו של האמנית מיכל רובנר. יצירות וידיאו מאפשרות לה להיחלץ מארבעת קירות הסטודיו. גופה משקף את עבודותיה של רובנר, נטמע לתוכן, ומנהל עימן דיאלוג חי. אותיות וסמלים מיצירותיה של רובנר נושאים את שינפלד לעולמות רחוקים, כשגופה הופך גם הוא לאוסף של סמלים ומביע בתנועה את מה שלא ניתן להביע במילים.

'אף אחד לא צריך למות فيش حدا لازم يموت' מאת יאיר דלאל בעקבות הסרט אוונטי פופולו בבימויו של רפי בוקאי

הסרט אוונטי פופולו שנוצר ב-1986 הפך במהרה לאבן דרך בתולדות הקולנוע הישראלי בזכות נקודת מבט מורכבת, מקורית ולא-מתנצלת ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי. העלילה מתרחשת בשלהי מלחמת ששת הימים, ובמרכזה שני טוראים מצרים. מיואשים הם תועים במדבר סיני, ומבקשים לחצות את תעלת סואץ ולשוב לביתם.

יאיר דלאל, שיוזם מזה שנים גשר בין-תרבותי חשוב בין מוזיקאים ערבים ויהודים, מציג עתה, 35 שנים לאחר יציאת הסרט, יצירה מוזיקלית חדשה שמהדהדת את זעקתו של החייל המצרי שאותו גילם במשחק מופתי סלים דאו. יצירה שמעלה על נס את השלום, מקדשת את החיים, ומבטלת כל הצדקה שהיא למלחמה ולמוות.

'אבא שלי / בת שלי' מאת דניאל ואמיר קולבן בעקבות הציור "אבא שלי חייל" של אסד עזי

ב-1961, בזמן שירותו הצבאי, נהרג אביו של אסד עזי מיריית צלף סורי. לימים, כאמן בוגר, שב עזי לדמות אביו החייל. מתוך תצלום שבו נראה האב זקוף, לבוש מדי צבא, ניצב בשטח פתוח כשברקע נוף אופייני לבסיס צבאי, שכפל עזי את דמותו פעם אחר פעם כפעולת שימור של זיכרון הולך ומתרחק. הדמות בציוריו נעדרת סממנים לאומיים ומדגישה את סתמיות המוות והמורכבות שבתחושת השייכות/חוסר השייכות של עזי לנוכח המציאות המקומית - פוליטית וחברתית - כלפי העדה הדרוזית. דמות האב ביצירתו של עזי היא הרקע ליצירה חדשה של הכוריאוגרף אמיר קולבן ובתו המוזיקאית דניאל קולבן. השניים יופיעו זה לצד זו, קשורים בחבל לא נראה ויעסקו בנטישה, בהתפרקות ובשיברון מיתוס האב החזק והכול יכול, ויגעו באנושיות ובשבריריות שביחסי אב ובת.

'מסגרת עדינה ללב שבור' מאת דליה שימקו בעקבות המשורר נתן זך

הבמאית והשחקנית דליה שימקו חוזרת לשלושה שירים מתוך שירים ראשונים של נתן זך. השירים העוסקים בפרידה מהווים מסגרת עדינה לשברון לב פרטי. מלוּוה במוזיקה מקורית חיה מאת יפעת נץ הבסיסטית והחברה-לשעבר בהרכב "המכשפות", שימקו כורכת את הטקסטים של זך עם קטעים אישיים שמבטאים את תמונת הנפש ואת התהומות הקיומיים שחוותה בעקבות פרידה מאהוב לאחר 11 שנות זוגיות.

'מחר' יצירה של רוני סומק בעקבות הציור "פרש בודד" של בשיר אבו רביע

הצייר בשיר אבו רביע והמשורר רוני סומק חברים מאז שנות ה-70. בציוריו חושף אבו רביע את התרבות וחיי היומיום של שבט אבו רביע והם מאופיינים במשיכות מכחול חדות המשוות להם אבסטרקציה ייחודית.

את השיר מחר כתב סומק על פרש בודד, ציור חדש של אבו רביע. משיכות המכחול האופייניות שבציור החזירו את סומק לתנועות החדות של הסמוראים בסרט האגדי שבעת הסמוראים של קורוסאווה הבמאי היפני שאבו רביע והוא חולקים לו אהבה משותפת. סומק יפגוש על הבמה בחברו הוותיק אבו רביע, והמרחק שבין הנגב, תל אביב, יפן והוליווד שוב יצטמצם.

'הצוענייה והילד' - הבמאית נאוה צוקרמן בעקבות השחקנית, הקומיקאית והזמרת טליה שפירא

הצוענייה והילד היא יצירה משותפת של הבמאית נאוה צוקרמן וחברתה לחיים וליצירה השחקנית, הקומיקאית והזמרת טליה שפירא. השתיים יצרו והיוו השראה זו לזו במשך עשור עד ששפירא הלכה לעולמה ב-1992. כעת, קרוב לשלושה עשורים אחרי, הן נפגשות שוב.

הטקסט הצוענייה והילד הוא סקיצה קצרה בכתב יד שמצא בנה של שפירא באחת ממחברותיה. נאוה צוקרמן הבינה מיד כי הצוענייה בסיפור היא שפירא – נוודית לנצח, עוברת אורח בחיים, נפש חופשיה בעולם האוחזת תמיד בכף ידו של בנה. מצוידת בטקסט היא מעלה מופע משותף אחרון, ומבקשת לעסוק בקונפליקט פנימי שלה, ואולי גם של שפירא, בין אימהוּת ליצירה.

You are a Saint של יוחאי מטוס You are IT– אקו בעקבות המיצב

המוזיקאית אקו, מהקולות הנשיים החשובים בסצנת ההיפ הופ הישראלית, יוצרת בעקבות מיצב התאורה You are a Saint של האמן הרב-תחומי יוחאי מטוס.

ב- You are a Saint יצר יוחאי מטוס הילה מפסי ניאון, והזמין את הצופה לשבת תחתה, להצטלם כקדוש, ולהפוך למעשה מרואה למואר ומעובר אורח לקדוש. בעקבות מטוס אקו מבטאת לראשונה את מה שהיא מרגישה כבר שנים על הבמות – שהקהל הוא חלק בלתי נפרד מיצירת האמנות.

You are IT הוא טקס אורבני אלקטרוני ואורקולי בשיתוף קהל. ביצירת סאונד מקורית משותפת האולם יהפוך

לאולפן, והקהל למקהלה חיה.

'אמפי' – עומר קריגר בעקבות יצירת מחול מאת נועה אשכול לעצרת הזיכרון "עשור"

בשנת 1953 הוזמנה הכוריאוגרפית נועה אשכול על ידי מחלקת התרבות של הקיבוץ המאוחד ליצור ריקוד לעצרת זיכרון שציינה עשור למרד גטו ורשה בקיבוץ לוחמי הגטאות. מתוך סרט אילם שאורכו 4 דקות, והוא התיעוד הנע היחיד של היצירה האוונגרדית כפי שצולמה בעצרת, יצר האמן עומר קריגר מופע ובעקבותיו עבודת וידיאו המשחזר את היצירה המקורית ומרחיב אותה.

קריגר חוזר ליצירה של אשכול עם נימה של געגוע לימים שבהם אמנות חדשה ופורצת דרך הייתה חלק מיצירת הטקסים האזרחיים של החברה. הוא מבקש לבחון את המקומות שבהם הטקסים הללו מתקיימים, ושואל האם בערים הדחוסות של ימינו ישנם מרחבים ציבוריים כמו האמפי המאפשרים כינוס חברתי ואמנותי רשמי ובלתי אמצעי כאחד.

"אמפי" הוא הרהור עדין על המקומות הפיזיים והרוחניים שבהם אמנות, חברה ומדינה נפגשים.

'התבשרות' מאת אמנית הוידיאו מאיה ז"ק בעקבות השיר 'בלילה בא המבשר' מאת רחל המשוררת

"בלילה בא הַמְבַשֵּׂר" הוא שיר שני במחזור השירים "בחולי" מאת רחל המשוררת. בשיר קצר זה מתארת רחל את מלאך המוות המתיישב על מיטתה ומבשר בזדון כי זה יהיה שירה האחרון.

שנים רבות לפני שחלתה ונפטרה בטרם עת נהגה אמה של אמנית הווידיאו מאיה ז"ק לדקלם את השיר באוזני ילדתה ולהמחיז אותו בטון תיאטרלי ומהפנט. לאחר שנפטרה דימוי המבשר מתוך השיר קיבל משמעות חדשה וכמעט נבואית.

ז"ק עוסקת ברצון לזכור ובאימת השכחה. הווידיאו עוסק בשרשרת של העברה בין-דורית ובין-נשית המתקיימת בממד הגופני ובממד המטאפיזי בין נשים – בנות ואימהות ממשיות ורוחניות, חיות ומתות. באמצעות דימויי נוזלים שמסמלים את נוזלי הגוף והתודעה שעוברים בין אם לילדיה, היא עוסקת בזיכרון שטבוע בגוף ובאימהוּת שלה עצמה לבנותיה התאומות.

(9.6.21, 20:30, אולם רבקה קראון, תיאטרון ירושלים)

פסטיבל ישראל, ירושלים

3-19 ביוני 2021

ברחבי ירושלים

מחירי כרטיסים 20-120 ₪

לרכישת כרטיסים החל מתאריך 3.5.21

https://www.israel-festival.org/

קרדיט לתמונות:

התמונה השמאלית - פסטיבל ישראל, קשרי רוח, רונה קינן, צלם: אסף עיני

התמונה האמצעית - פסטיבל ישראל, קשרי רוח, שלומי שבן, צלם: יוסי צבקר

התמונה הימנית - פסטיבל ישראל, מחכים לניסים, שירה גפן, צלם: אייל נבו