לקח מהעבר- 1816 - השנה ששינתה את העולם

לפני מספר ימים, יצא דו"ח שטלטל את העולם. העולם בדרך לקטסטרופה אקלימית, בשל מעשי האדם. האדם, שנשען על טכנולוגיה ותחושת עליונות, נכנע לטבע ממנו הוא הגיע. הניסיונות לבדל את עצמנו משאר הברואים לא מצליחים.

המאה ה-19 הייתה התחלת הדומיננטיות של האנושות. אירופה רישתה את היבשת ברכבות, מלחמות מודרניות פרצו, המערב החל להיכבש על ידי האדם הלבן, המצאות עלו לאוויר והמדע החל לקבל מקום מרכזי. אולם, אירוע אחד ב-1816 הזכיר לכולם את מקומו של האדם בטבע.

ההתפרצות האדירה של הר טמבורה נשמעה למרחק של 1000 קילומטר. גובה האפר הגיע למרחק של 25 קילומטר, ונפלטו ממנו טונות של מאגמה. זו הייתה ההתפרצות החזקה ביותר בהיסטוריה, 7 במדד התפרצויות של הרי געש.

למעלה ממאה אלף איש מתו באינדונזיה באופן מיידי מנזקי ההתפרצות. האבק ביחד עם פסולת וולקנית, חסמו את קרני השמש ויצרו קטסטרופה אמיתית. בשנת 1816 החלו אסונות נוראיים, גשמים הציפו את היבולים והרסו אותם כמעט לחלוטין. הטמפרטורות ירדו בשתי מעלות, מה שיצר קור נוראי.

המזון הפך להיות נדיר ועלותו הייתה גבוהה. רעב שרר במדינות רבות, המחיר היה גבוה והעניים מתו בהמוניהם. זה, בנוסף למגיפות של הטיפוס והדיזנטריה הביאו לכך שמאות אלפים נפלו חלל. מהומות פרצו על רקע של אבטלה וחוסר מזון, רבים ראו את השנים הללו כשנים שחורות ללא קיץ.

אנשים רבים מהאיים הבריטים הגיעו לצפון אמריקה, אולם גם שם לא היה קל. מחירי המזון עלו, והמזון היה יקר במיוחד. העניים התקשו, היו רעבים אך לא הגיעו לחרפת רעב. המחסור גרם לפער הולך וגדל בין עניים ועשירים, אולי הגדול ביותר אי פעם.

באסיה ואפריקה העניות, יש פחות מקורות מחייה, אך אנו יודעים ששם פרצה מגפת כולרה שהרגה אנשים רבים. בנוסף, מצוקת רעב קשה שנמשכה קרוב לחמש שנים החמירה את המצב. באפריקה השבטים החלו לנדוד, אולם רבים נפלו במסעות הקשים הללו.

כחמש שנים לקח לעולם להתאושש מהמאורעות הללו. מיליוני אנשים מתו בתנאים קשים ונוראיים. התחושה היא, כי זהו מסר של העבר שנותן לנו הטבע שיש ללמוד ולקוות שהדורות הנוכחיים ידעו להפנים.