ביקורת סרט תעודה: תופת: מכתבים מאושוויץ, הוט, 2023

הזונדרקומנדו היו אלו, אשר נאלצו לסייע לגרמנים בעבודה הנוראית של לשלוח ולנקות אחרי אלו שהושמדו בגז. הם נאלצו לעשות את העבודה האיומה תחת איומים קשים, ולמרות שהיו יהודים, נאלצו להיות חלק מהמכונה הרצחנית של הרייך השלישי.

הם חיו בבירקנאו מחנה היהודים, שם מצד אחד הם זכו לתנאים טובים יותר, אבל במחיר נורא של להיות עדים ולהשתתף בתהליך ההשמדה. כדי לשמר איזושהי עדות לפשעיהם של הגרמנים, הם הותירו קבורים באדמה עדויות כתובות, שישמשו עדות חיה למשך הדורות הבאים.

הם הצפינו את המכתבים, מאוחר יותר הם נמצאו וכיום באמצעות טכנולוגיה הצליחו לפענח אותם. המכתבים מכמירי לב, מספרים על חייהם של הקורבנות וכיצד הם נאלצו לעבוד בעבודות נוראיות שכללו למשל שריפת גופות וחפציהם של הקורבנות. הסרט מתאר את מנגנון הרצח ומה היו מעשיהם של הזודנרקומנדו בתהליך.

קיימים גם שחזורים של התהליך באמצעות תלת ממד, מה שמוסיף לאותנטיות המצמררת של המעשים. למרות השאלות הרבות שעולות בסרט, מנקודת מבט של עשרות שנים אחרי, קשה לשפוט את מעשיהם מבחינה מוסרית ומעשית. אלו היו זמנים אחרים, תחת תנאים בלתי אפשריים ולחץ נפשי קשה.

בנוסף לכל המכאובים, אנשי הזודנרקומנדו חיו לאחר שמשפחתם נרצחה והקורבנות הפנו כלפיהם שנאה ובוז. העדויות עצמן הן קשות, אותנטיות ולכן חודרות. גם כל כך הרבה שנים אחרי, עדיין מקרים אלו בלתי ניתנים לתפיסה של כל בר דעת.

ראה גם:

יחידת הקצבים של אוסקר דירלוונגר