ביקורת סרט: שרלוט, בימוי: תאיר ראנא, אריק ווארין, 2022

כפי שאנה פרנק עברה לעולם האנימציה, כך גם חלקים נוספים מהשואה נצבעים והופכים לנגישים יותר לאוכלוסיות רחבות. זאת דרך קלה יותר להציג מראות קשים באופן שניתן לעכל ולא להיבהל מהמסך. "שרלוט" אינו סרט לילדים, יש בו מראות קשים, אבל דמויות מונפשות עדיין גורמות לפחות זעזוע.

שרלוט סלומון, נולדה ב-1917 ולא זכתה לחיים ארוכים. היא הייתה ציירת מוכשרת, שהצליחה להשאיר מאחוריה מאות ציורים על חייה, שהפכו להיות רומן גרפי, למרות שמעולם לא ידעה מה זה. לאחר שלמדה בגרמניה, היא נאלצה לברוח לצרפת בעקבות עליית הנאצים, שזרקו את כל היהודים מהאקדמיה. היא ברחה לסבה, שיחסיה עמו היו קשים בלשון המעטה. היא לא אכלה דבש, אלא נאלצה להתמודד עם נושאים רבים וקשים עד להירצחה. אמה התאבדה בגיל צעיר ולמרות שאביה היה איש עמיד, היא לא ידעה שקט רב במהלך חייה הקצרים.

הציורים שלה לא היו שמחים, המראות שחוותה השפיעו עליה. היא ניסתה ליצור מורכבות מהסובב אותה, מתוך מראות קודרים וקשים. למרות הסיפור הלא פשוט, הסרט מכיל גם קטעים קלילים ומשמחים לצד הטרגדיה של יהדות צרפת. הוא לא מפחד, להראות מראות מזעזעים, אבל עדיין להישאר אפקטיבי ולא למתוח את הגבול.

הרבדים בשרלוט הם רבים, החל מסיפור מתח, רומנים בלתי גמורים וגם הרבה מאוד דרמה. השילוב מאוד אפקטיבי, מטריד לעיתים. הסרט עובר מהפרטי אל הכללי, טרגדיה רחבה לצד חייה הפרטיים, שהיה בהם הרבה מאוד צער אבל גם פיוט ושמחה.

הסרט לא מושלם, חלק מהדמויות חד ממדיות ולא כל הסצנות מעניינות או מותחות. יש בזבוז זמן ודיאלוגים לא מעניינים, אבל הסיפור הוא כה טוב שהחלקים הטובים עולים בהרבה על החלשים.