ביקורת סרט: שלוש קומות , במאי: נני מורטי, 2021

אשכול נבו הוא סופר שבהחלט מוכר בהרבה מאוד בתים בישראל. יש רבים שקוראים את ספריו בשקיקה, אחרים רואים בו כאיש של מיינסטרים מסחרי ונוסחתי. נני מורטי הוא במאי בעל שם גדול, לפחות היה פעם. שילוב שלו ושל נבו, נחשב למאורע די חריג בנוף הישראלי, זאת הכרה ברמה הגבוהה ביותר.

מעניין לראות כיצד העולם העשיר של הספר מתרגם לסביבה איטלקית, בה מתקיימים שלושה קווי עלילה מקבילים ברומא. כולם עוסקים ביחסי הורים וילדים, בצורה די כבדה וגנרית, שלא מצליחה בהכרח לתת משקל למילים ולמקצב של הספר. מורטי כנראה לא היה מרוצה מהקלילות של הסרט ולכן הוסיף הרבה מאוד משמעויות, דיאלוגים וקצב איטי, שלא מאפיינים את היופי של נבו בספריו.

חבל שזוכה בדקל הזהב מוציא תחת ידיו עיבוד חסר השראה, שמנסה להתמודד עם מקור מוצלח מאוד. הוא מנסה לסחוט דרמה ודמעות בכוח, אך זה פשוט לא עובד. לא שאין חלקים מוצלחים ותובנות מעניינות, אבל עודף השומן מורגש ומעיק. חסרים הומור, בדיחות או ציניות שכה מאפיינות את המקור הספרותי.

בעבר מורטי הצטיין במעין הסתכלות אנושית מעמיקה, אבל לא מעיקה או כבדה מדי. להפך, נשבה מסרטיו רוח נעורים, שנחשבה לפורצת דרך בקולנוע האיטלקי. מדובר עדיין בקולנוען מיומן מאוד, אבל ההרגשה שהמוצר שלו חסר נשמה. אם לא היתה כאן הזווית הישראלית, סביר להניח שהיינו מתעלמים מהסרט וממשיכים קדימה.

קשה להמליץ בלב מלא על הסרט, הוא לא בהכרח רע, אבל הוא גם לא פורץ דרך או טוב מדי. מי שאוהב את מורטי ונבו יכול להתעלם בקלות מהחסרונות המובנים ולהנות מיצירה סבירה, שיש בה רגעי אסקפיזם טובים, אבל היא משעממת לעיתים ולא ממש ייחודית או מעניינת.