ביקורת סרט: רעב, נטפליקס, בימוי: סטיסירי מונגקולסירי, 2023

הרבה מאוד סרטים קיימים על אוכל ומסעדות מארצות ותרבויות שונות. הפעם הסרט מגיע מתאילנד ומציג לנו סרט ארוך מהממוצע, מעל לשעתיים, על קורותיה של נערה פשוטה, בשם אאוי (צ'וטימון צ'ואנצ'ארונסוקיינג), שעובדת במזללה משפחתית פשוטה ויום אחד מקבלת הזדמנות בלתי חוזרת לבוא להיבחן לעבודה אצל אחד מהשפים המובילים במדינה - שף פול (נופצ'אי ג'יאנאמה).

היא מרוגשת מגיעה לפגישה ונבחנת ביחד עם בחור נוסף, שלמד במקומות נבחרים ואף עבד ויש לו ניסיון. השף בוחר דווקא אותה ומכאן מגיע שלב הלימוד האכזרי. הוא דורש ממנה דרישות קשות מאוד, כמו לטגן בצורה מסוימת נתח בשר בצורה דקה מאוד. היא לא מצליחה בהתחלה, אך באמביציה גדולה היא נשארת ערב כל הלילה, עושה ניסיונות ובסוף מצליחה.

הסרט, מלבד השיח על האוכל, עוסק גם בעניין החברתי ובמעמדות השונים. שף פול נותן שם למסעדה "רעב" כדי שלא ישכח וגם האחרים, שלא הגיע עם כסף, אלא מרעב וזה מה שמדרבן אותו להצליח.

אאוי יוצאת עם אחד מהצוות בסירת דיג והם בוחרים את הדגים ומאכלי הים המשובחים ביותר. הוא אומר, שיש כאן יחסי גומלין, שכן השף משלם ביד רחבה למביאי התוצרת הטובה ביותר למסעדתו, כך שגם העניים מרוויחים מכך. אך, הוא מבשל רק לאחוזון העליון את הדברים הטובים ביותר והוא מדקדק על קצהו של יוד ודורש מעובדיו שלמות, ומי שלא מצליח לעמוד בסטנדרטים - מפוטר מיד.

המסעדה הופכת למרכז עולמה של אאוי והיא מבקשת להצליח גם על חשבון משפחתה, עולמה הקודם, מכריה. כאשר אוספת מספיק כסף, היא מכינה לאביה החולה סטייק עסיסי, אך לאחר שטועם ממנו, אומר שמעדיף את האוכל לו הורגל.

הסרט מראה שהעושר והרדיפה אחריו לא גורמת לאדם להיות דווקא מאושר. אמנם יש עשירים ועניים, אך אם האדם מתעשר, אולי הוא לא יהיה מאושר.

הסרט נראה כמו סרט על אוכל, אבל הוא הרבה יותר מזה. מי שישאר עד סופו, יצא ממנו עם הרבה מחשבות על עולמנו.

ראה גם:

הסרט מאסטר שף צ'אנג