ביקורת סרט: פול ספיד, במאי: קובי מחט, 2021

יש משהו יפה בסרט ישראלי אסקפיסטי, שעוסק במרוצים. זה יוצר מעין משב רוח מרענן, שמצהיר על נורמליות יחסית בימים מאוד לא נורמליים. קובי מחט הוותיק, ביים וכתב במיומנות סרט שילדים אוהבים, מי כמוהו יודע מה הנוסחה לליבם.

כמו באינסוף סרטים לנוער, המאבק בין הבנים והבנות מעלה הילוך. הבנות האמיצות מגיעות לבית ספר מוטורי, טריטוריה גברית, שגם נכבשת על ידי המין היפה. חן אמסלם היא יעל, מדריכה באקדמיה לספורט מוטורי, מול דין גרבר, כאבנר סונינו, המאבק הנצחי מי טוב יותר, ומי מצליח ללחוץ על האגזוז חזק יותר.

קיימות גם דמויות משנה, שכולן עם משימה דומה: לכבוש את העולם המוטורי. המשחק של רוב הדמויות לא מרשים במיוחד, אבל בסוג כזה של סרט זה לא בהכרח מה שנדרש. זהו סרט שהמסר שלו בפשטות שבנות יכולות לעשות הכל, מעין סרט אקשן שאמור לקרוץ גם למבוגרים, שלא ירגישו שסתם לקחו את הילדים לסרט מירוצים.

ל"פול ספיד" יש פול לב. הוא באמת מנסה, אבל לא מצליח להתעלות מעבר לסרט לבני נוער, דידקטי עם תסריט בינוני ומשחק פושר. צריך להחמיא למחט על האומץ להביא סוגיות נפיצות אל מסך הקולנוע, אבל הביצוע יכול היה להיות מוצלח יותר. למרות הגנריות, הרצון לקחת אחריות חינוכית ראוי להערכה, ועל כך הורים יכולים לקחת בשקט את הילדים ל"פול ספיד".