ביקורת סרט: מוות על הנילוס, במאי: קנת בראנה, 2022

בניגוד לרוב המבקרים, לטעמי הסרט "מוות על הנילוס" הוא לא סרט רע כל כך. אמנם לא מצוין, אבל יש גרועים ממנו שהצליחו היטב בקופות.

הסרט "מוות על הנילוס" מבוסס על ספריה הבלתי נגמרים של אגתה כריסטי. גם הפעם עומד במרכז העלילה הבלש הנודע הרקול פוארו, אותו מגלפ קנת בראנה. אחרי דחיות רבות ותקציב מנופח, הסרט יוצא אל האקרנים של עולם הקורונה.

הסרט "מוות על הנילוס" צולם במרוקו, עם נופים דיגיטליים שנותנים לו מראה מרהיב. יש שיגידו שהכול מצוחצח מדי, אבל לפי דעתי מדובר על הישג לא מבוטל. לצד קאסט מפואר, הכולל שחקנים מהקאדר האיכותי כמו, מגי סמית ובטי דיוויס.

הסרט עוסק ברצח של יורשת מיליונים צעירה - לינט רידג'וואי דויל, אותה מגלמת גל גדות, שנישאה לבחור שאפתני בשם סיימון דויל (ארמי האמר). היא יוצאת לירח דבש, שבמהרה הופך לטיול בלהות ברחבי הנילוס במצרים. למרות הניסיון המאולץ לנסות לחקות את החברה הגבוהה של בריטניה באותם ימים, התקינות הפוליטית גורמת לסרט להיראות מגוחך ולא אמין.

לצד חריקות ברורות, כמו חוסר כימיה בין השחקנים וחורים עצומים בעלילה, יש גם רגעים חכמים ב"מוות על הנילוס". הוא מצליח לשמור על רמת עניין, בעיקר בחלקו השני, וניזון מחומריה האיכותיים של אגתה כריסטי, שכבר זוכים לעיבודים עשרות רבות של שנים. למרות שהסרט ליהק קומיקאים בריטיים, הוא כמעט לא מצליח להצחיק והבידור לא מגיע מהם. גל גדות נשמעת מעט חורקת בגלל המבטא שלה, ההופך אותה לזרה ולא ממש שייכת לערימת הבריטים המקיפים אותה.

לבסוף, הסוף מפתיע וחכם, אבל הסרט לא מצליח לשתול מספיק רמזים כדי שבאמת נהנה ממנו. אנו נשארים עם סרט בינוני, לא ממש גרוע, אבל לא כזה שמצטיין. לפחות הוא מנסה ליצור דרמה איכותית שלא קשורה לגיבורי על מעופפים וזה יקרוץ ללא מעט צופים שרוצים מעט מתח וספרות בלשית על המסך.