ביקורת סרט: מאסטרו, במאי: ברונו שיש, 2023

עולם המוסיקה הקלאסית, שלא התחבב על כלל הציבור, אלא רק על חלקו, נראה משעמם וצפוי, אולם הוא מלא בהתרחשויות ואינטריגות.

הסרט "מאסטרו" מספר על מאבקם של שני מנצחים, אב, פרנסואה (איוון אטאל), ובנו - דני (פייר ארדיטי), שרוצים תהילת עולם זה על חשבונו של זה. השיא הוא חוסר התייצבותו של האב בטקס, בו בנו זוכה בפרס יוקרתי.

הסרט "מאסטרו" הוא גרסה צרפתית ל"הערת שוליים" הישראלית. הוא לא מתרחש באקדמיה, אלא במקום תחרותי לא פחות - באולם הקונצרטים.

המיקוד הוא מאפיין אנושי, הפחד לא להיות רלוונטי יותר. האחד הוא צעיר, שנחשב לכוכב עולה ואילו השני מתחיל לאבד מזוהרו. ניתן להזדהות עם כך בכל גיל. כולנו מפחדים לאבד מהזוהר שלנו, שאדם אחר יתפוס את מקומנו. חבל שעלילות המשנה אינן טובות ומפותחות כמו הראשית, למשל הרומן בין הבן לכנרת חירשת (מיו מיו), שלא מתרומם בשום שלב.

במקום קומדיה נשכנית במקור, מדובר על דרמה קטנה ואופטימית, שמאוד מודעת לעצמה ולמגבלות שלה. היא מתמקדת דווקא לא בריב, אלא בניסיונות לאחות פצעים מדממים בין בני אדם ולכן יש מקום נרחב לדיאלוגים, שלפעמים הם גם משמימים.

לצד העלילה ישנה גם מוזיקה. הסצנות מלאות בהרבה מאוד מלודיות מפוצצות. יש לציין כי הפסקול מרשים במיוחד. יש הרבה מקום גם למוזיקה מחממת לב, שמתחברת בצורה מיטבית לקטעים מוקרנים על המסך.

הסרט "מאסטרו" אולי לא יצירת מופת חד פעמית, אבל היא משתדלת לעשות לנו טוב על הנשמה, עם סיפור שאולי מתרחש בעולם רחוק במעט, אבל הלקחים שלו הם תמיד אוניברסליים ורלוונטיים לכולנו.

ראה גם:

הסרט מאסטר שף צ'אנג