ביקורת סרט: לכודים תחת אש, במאי: רוד לורי, 2021

כבר שנים רבות סרטי המלחמה מציגים מורכבות שלצופים קשה להתמודד איתה. אין טובים או רעים, יש ביקורת קשה על עצם היציאה לקרב. ההרואיות מגיעה במחיר נפשי כבד, ובכלל מלחמה זה מבאס מאוד.

הסרט "לכודים תחת אש" הוא מעין אלמו מודרני, סיפור אמיתי, בו קבוצת חיילים אמריקאים קטנה, 54 בסך הכל, נאלצת להגן על מוצב באפגניסטן עד טיפת הדם האחרונה, לאחר שהמוני כוחות טאליבן, מעל ל-400 חיילים תקפו אותם. מעטים מול רבים גרסת אפגניסטן.

"לכודים תחת אש" לא שואל שאלות פוסט מודרניות כמו: מדוע הם היו צריכים להיות שם, אלא פשוט מביא זאת כעובדה מקודשת. בתחילת הסרט אנו מתוודעים אל בחורינו האמיצים, שמייצגים את כל שכבות העם האמריקני. כנראה מבקשים בסרט לומר משהו על שליחת השכבות החלשות למלחמה, ובסופו של דבר מתגלה כהכנה לדבר האמיתי: פיצוצים, אומץ יזע ודמעות.

מהר מאוד מגיעים האינדיאנים, או במקרה שלנו - הטליבאן. הטובים משחיזים את הכידונים ויוצאים להילחם בפושטים המרושעים שמגיעים עם שחר. קטעי האקשן מצוינים, אנו מרגישים כאילו ממש נמצאים במוצב והם ריאליסטים, מהירים ומושחזים. למרות שהמלחמה לא מראה את כל צדדיה כולל האירועים שהתרחשו, עדיין ניתן לשאוב השראה מהאומץ של הלוחמים. נראה כאן מעין מפגן פטריוטי, שמציג את המחיר שהלוחמים צריכים לשלם על מנת להגן על ערכי הדמוקרטיה שהאמריקאים כה אוהבים.

למרות שאפגניסטן ננטשה והמוצבים הללו בסופו של דבר נעזבו, שאלת הכדאיות לא ממש עולה בסרט. האם חיי האדם שנשפכו שווים אל מול הכישלון של נסיגה, כמו בויאטנם. כיום רוב הסרטים העוסקים במלחמה באסיה הרחוקה, מכילים ביקורת קטלנית נגד הממשל. כנראה שצריכים לעבור עוד כמה שנים עד שהקולנוע ההוליוודי יוכל להצטרף למקהלת המבקרים.

עד אז אנחנו יכולים להנות מסרט עוצמתי, שמציג לנו תפיסת עולם מאוד מגובשת לגבי הטובים והרעים בעולם הזה. הוא משמש מעין אנדרטה לאלו שהקריבו את חייהם באפגניסטן. הוא לא שואל הרבה שאלות, זה היתרון הגדול שלו, אבל גם המגבלה הגדולה.