ביקורת סרט: לילה אחד במיאמי, בימוי: רג'ינה קינג, 2020

בשנת 1964 נפגשו ארבעה לוחמי זכויות אדם אפרו אמריקאים מובילים בקהילה שלהם. הפגישה הזאת מעולם לא התרחשה במציאות, אבל מה היה קורה אם מוחמד עלי (איילי גורי), מלקולם אקס (קינגסלי בן אדיר), סם קוק (לזלי אודם הבן) וג'ים בראון (אלדיס הודג') היו נפגשים?

הסרט "לילה אחד במיאמי" מלא בפאתוס וחשיבות עצמית. הוא עמוס בדיבורים ואיטי להחריד. חצי השעה הראשונה עוברת בשבלוניות, ולאחר מכן הוא מלא בדיאלוגים מלאים בעצמם. הוא מכיל דמויות מרתקות, החל מהספורטאי בעל הפה הכי גדול בהיסטוריה ועד לסם קוק, הזמר המוביל שהוציא להיטים בקצב.

"לילה אחד במיאמי" מפשיט את הדמויות הללו מהחשיבות העצמית שלהן, ומכניס אותן לקונטקסט אנושי, אולי מדי. הוא משלב בין עולמות שונים, מקצועות אחרים ויוצר התנגשויות אידיאולוגיות ורעיוניות. אין אנשים לבנים בסרט והם כמעט ולא מוזכרים. הדיאלוגים עוסקים במורכבות של אפרו אמריקאים בשנות השישים, על החיים בעולם שבו אפליה על רקע גזעי כמעט לגיטימית.

למרות שהשורות בסרט מעולם לא נאמרו, השחקנים יוצקים בהן חיים. המשחק בסרט מופלא, אך חסר קליימקסים ודי מעיק בשלבים יחסית מוקדמים. הוא מאוד אליטיסטי למרות הנושא ומיועד לחובבי היסטוריה אמריקאית, שמעוניינים בתרגיל אינטלקטואלי מרתק, שמדבר על נושאים אוניברסליים ואישיים מאוד. רוב הציבור, שנושאים אלו פחות נוגעים בו, לא יצליחו לשרוד את אורכו ולא יתחברו לתכניו הארכאיים.