ביקורת סרט: טנט, במאי: כריסטופר נולן, 2020

מעט מאוד במאי קולנוע שווי ערך לסופרסטארים. כריסטופר נולאן הוא אחד מהמעטים שהצליחו לקנות לעצמם תו איכות, ורבים נוהרים לקולנוע רק עבורו. מבט חטוף ביצירות שלו, "התחלה", סדרת "האביר האפל", "בין כוכבים" הם מופת של עשייה קולנועית.

"טנט" הוא אחד מהסרטים הפחות מוצלחים של הגאון הקולנועי. אין ספק שרמת הציפיות מסרט חדש של נולאן, וההיבריס שככל הנראה הוא לקה בו, הביאו ליצירת סרט סביר אבל בינוני. יש כאן תחכום יתר, אמירות מעורפלות, שפשוט מאוד קשה לעקוב אחריהן, עד ייאוש.

הבעיה הראשונה היא האורך. אני אישית אוהב דיונים פילוסופיים במסווה של סרטי אקשן בומבסטיים, אבל הרעיונות, כגון: מסע בזמן, יקומים מקבילים, ששזורים בסרט, לא מספיק מובנים, חדשניים או מעניינים. האורך יוצר כבדות, איטיות ולפעמים אפילו תסכול. זאת לצד תסריט די בינוני, שלא מצליח להדביק את הרף של הרעיונות שנזרקים לאוויר של אולם הקולנוע.

העלילה עוקבת אחרי סוכן ריגול, ששם לב שהעולם מתעתע יותר מהרגיל. הוא נחשף לקבוצה של אויבים שיכולים לחזור קדימה ואחורה בזמן, אוליגרך רוסי מסתורי והכל כדי לפתור עיוות בזמן. הבלבול האניגמטי הוא חלק מהתסריט. יש מבנה מבלבל, בו כולם יכולים לחזור קדימה ואחורה בזמן, מה שיוצר סחרור שנמשך 150 דקות, שרק כמה צפיות יכולות לפתור.

הסרט בנוי כמו כתב חידה, שצריך להתאמץ כדי לפצח אותו. קטעי האקשן עצמם מצוינים, יש כאן השקעה מעולה של מאתיים וחמישים מיליון דולר. השחקנים הראשיים והנבלים, הם חסרי תוכן אמיתי. מרוב רעיונות וקווי עלילה, קשה להתחבר לדמויות והן נותרות אווריריות ולא מספיק מעניינות.

הסרט "טנט" הוא לא מהמוצלחים של נולאן, אבל יש בו רגעים יפים ומרשימים. הרבה לא יאהבו את הסרט, אבל כן ימצאו רגעים מנחמים וכיפיים לצפייה. מי שחובב מדע בדיוני ותיאוריות קוונטים ימצא בסרט תענוג לא קטן.