ביקורת סרט: הפלא מפריז, במאי: פייר פרנסואה מרטן לאוול, 2022

סוגיית היחס למהגרים קורעת את אירופה. מצד אחד, הילודה האפסית לצד הרוח השוויונית יוצרים כוח פוליטי ומוסרי לקליטת חסרי ישע. מצד שני, הכמויות העצומות של הפליטים שרוצים להגיע לשערי אירופה, וצרפת בפרט, מפלגות את כל מדינות האיחוד.

"הפלא מפריז" הוא סרט שעוסק בעילוי שחמט מבנגלדש פאהים (אחמד אסד) שמגיע לפריז ביחד עם אביו כדי למצוא עתיד טוב יותר. בדרך לא דרך הם מצליחים לעבור את ביקורת הגבולות, אולם מהר מאוד הם נתקלים בקשיים.

הגאולה מתוך הביבים תגיע ממועדון השח המקומי, המנוהל על ידי מורה כריזמטי, לא אחר מאשר ז'ראר דפרדייה הנצחי. היחסים ביניהם יובילו את העילוי הצעיר, לאליפות הנוער בצרפת.

עד כאן העלילה היא נרטיבית וצפויה לחלוטין, כמו מיליוני סרטי ספורט שהוקרנו בעבר. למרות זאת, יש משהו אחר בחוסר הרצון להתמסר לנוסחאות וקיטש ש"הפלא מפריז" לא נופל אליהם. לצד ההצלחה בשחמט, הריאליזם הכואב של המציאות בה חיים מהגרים מתגלה במלוא כיעורה. סצנות של אלימות משטרתית, חוסר התחשבות ועוד תלאות רבות שהגיבור עובר.

למרות שמשחקי השחמט נראים לוהטים ומעניינים מתמיד, עם מוזיקה קצבית בקצב מסחרר, הם לא העיקר בסרט. לטוב ורע, זהו סרט חברתי שמשתמש בשחמט ככלי לשינוי חברתי, שבא להראות כיצד מהגרים יכולים לתרום למאגר הסוציולוגי חברתי בצרפת.

ז'ראר דפרדייה מנוסה כבר אחרי עשורים של משחק בצרפת, והופיע בכל פינה. זהו לא תפקידו הגדול ביותר, אבל הופעה מינימליסטית משהו מצליחה יותר לרגש מאשר סרטים גדולים שלו. כל המרכיבים ביחד, יוצרים חוויה מהנה שכיף לראות.

ראה גם:

הסדרה גמביט המלכה

הסרט המלכים של מיאמי

הסרט משחק המלכים