ביקורת סרט: החיים המחשמלים של לואיס וויין, במאי: וויל שארפ, 2022

לואיס ויין הוא שם גדול באומנות, אבל כזה שרוב הקוראים יראו כאנונימי לחלוטין. הוא היה איש מוזר, עם התמודדות נפשית לא פשוטה כלל. כמו ואן גוך לפניו, הוא חי בתקופה בה לא הייתה שום מודעות לבעיות נפש אצל אנשים והייתה ציפייה שכולם יתנהגו ויציירו אותו דבר. הוא לא היה מוכשר כמו הגדולים באמת, אבל הייתה לו מידה לא מבוטלת של כישרון שהלכה והשתנתה לפי התפתחות נפשו הסוערת.

בסרט מגלם את לואיס ויין השחקן המעולה בנדיקט קמברבנץ. לצערו של ווין, הוא גדל במשפחה מורכבת, שכל הדמויות בה היה נשיות ומתוסבכות מאוד. אביו היה המפרנס הראשי, אבל הוא הלך לעולמו שהיה בן 20. הוא נאלץ להתפרנס מאמנות, ומכר את כשרונו תמורת עבודה בעיתון. הוא נאלץ לטפל באחיותיו הצעירות, להן הוא דאג גם כשכבר התחתן בגיל צעיר יחסית, בן 23. לאחר שאמו חלתה בריאותה התרופפה, הוא נאלץ למצוא נתיב לפרנסה נוספת. ההמצאה שלו הייתה לצייר חתולים צבעוניים אנושיים, שהפכו להיות סימן ההיכר שלו.

למרות הבמוי המסוגנן, הניסיון להעביר מסר חברתי מורכב על היתרון שלהיות שונה, עדיין הסרט כושל במובנים רבים. הוא אולי מתאים להיות סרט באחת רשתות הסטרימינג, אבל הוא נכשל בלהיות אלטרנטיבה ראויה בעולם של קולנוע מסחרי. התסריט לא מעניין מספיק והדמות הראשית היא מיוחדת, אבל לא מאוד מושכת ויוצרת חיבור רגשי עמוק. לא קורה הרבה על המסך וללא היצירתיות של המפיקים זה היה לא יותר מסרט של וולמרק.

"החיים המחשמלים של לואי ויין" הוא ממש לא סרט רע. הוא חביב, יש לו רגעים נוגעים ללב, אבל קשה להמליץ עליו על מסך הקולנוע. הוא הרבה יותר יעיל על המסך הקטן כסרט פופקורן חביב בסופ"ש, שכל המשפחה יכולה לראות אותו בעניין מרובה.