ביקורת סרט: הבן, במאי: פלוריאן זלר, 2022

לאחר זמן רב, נעשה סוף סוף סרט מרגש העוסק בתחום נחבא והוא הדיכאון שפושה בקרב בני נוער. לא כל בני הנוער עוברים את תהליך ההתבגרות באופן חלק. חלקם מתמודדים עם שינויים חברתיים ופיזיים, שפוגמים במצב הרוח שלהם ולכן הם שוקעים במרה שחורה.

הסרט "הבן" עוסק בתהליך גירושים כואב והשפעתו על הבן ניקולס (זן מקגארת) במשפחה. הוא עובר למקום חדש ועליו להתמודד עם האישה החדשה של אביו, בת' (ונסה קירבי). הוא הופך להיות רקדן ומוזמן למסיבות בסביבה החדשה. אולם, מתחת למעטה האופטימי מתחוללות בנפשו סערה עצומה ודיכאון כבד. ההורים מנסים לגלות את הסיבות ולעזור לפני שיהיה מאוחר מדי.

פיטר (יו ג'קמן) הוא אדם מיוסר, כאשר היה ילד הוריו הזניחו אותו וכעת הוא חוזר על אותו דפוס. הוא מלא בטראומות וחתכים על גופו מעברו, גדל להיות אדם נוקשה ולא סימפטי במיוחד. הוא הופך להיות קלסטרופובי וחשדן, אם הוא לא יצליח לנצח את שדיו הוא יאבד את כל עולמו.

נקודת המבט היא פיטר, הוא מלא בפחדים ופומביות ולכן היא מאוד סובייקטיבית ומעוותת. בניגוד להרבה מאוד סרטים כיום, זהו סרט מאוד גברי, הנשים מקבלות נפח מאוד קטן ולא משמעותי. הסרט מאוד עגמומי ואפל, איטי ולפרקים משעמם. הוא מתקדם בקצב הצב, דרך דיאלוגים ארוכים וסצנות לא מאוד מעניינות.

יו ג'קמן מפליא במשחק משובח, חבל שכל שחקני המשנה לא עומדים בסטנדרט שהוא מצליח להציב. הסרט "הבן" הוא דרמה משפחתית קשה ומאוד מטרידה לצפייה, משעממת אבל יש לה הרבה מאוד מסרים חשובים וקטעים שבהחלט מעוררים מחשבה. זהו סרט אומנותי, שלא מתאים לכולם. הוא עצוב ויישאר איתכם לאורך זמן. מי שמוכן להשקיע ולצאת עם תובנות לעתיד ישמח להיכנס לעולמו של הבן.

ראה גם:

הסדרה מבחוץ