ביקורת סרט: האלווין הסוף, במאי: דיויד גורדון גרין , 2022

סדרת הסרטים האגדית, שהגדירה מחדש את סרטי האימה והז'אנר בכלל, מחליטה לסיים את הסאגה. הסרט המקורי יצא בשנת 1978 והפגיש את הפסיכופט מייקל מאיירס (ג'יימס ג'וד קורטני וניק קאסל) עם הנמסיס שלו, לורי סטרוד (ג'ימי לי קרטיס) לקרבות בלתי נגמרים. אחרי סדרה אין סופית של מאבקים, היא כבר מבוגרת, מנוסה ולמודת קרבות.

הפעם בסרט "האלווין הסוף" אנו נפגשים עם דור ההמשך של מאיירס, נכדתה של סטרוד - אליסון נלסון (אנדי מאטיצ'ק), שנפגשת עם בחור רצחני, שיש לו זרמים של אלימות מוסווית.

הסרט "האלווין הסוף" מעדכן את עצמו בהתאם למשב הרוח שיש היום באמריקה. הוא כבר לא רואה בנשים אך ורק כאובייקט לשעשוע ולפגיעה אכזרית. הן אקטיביות ולוחמות, החברה משוסעת ויש חוקים חדשים לז'אנר הסלאשר, שהחל בשנות השמונים. יש הרבה מאוד פחד, זעם, פילוג ואזרחים שאוחזים בנשק בכל פינה.

מאז ומתמיד סרטי אימה ביטאו את הפחד מפני השונה, כוח מרושע שמתפרץ על חטאים שבני אדם מבצעים. הפעם, במקום פרברים מטופחים וחטאים חברתיים קטנים, יש לנו בעיות חברתיות קשות, המונעות מההמון והמשטרה להתמודד עם מאיירס. התושבים הם החוק והם מונעים המשטרה לעשות את המוטל עליה.

העולם החדש של "האלווין הסוף", הוא בעיקר גועל, איברים כרותים והרבה מאוד אלימות מתפרצת. אין כאן עלילה מאוד מעניינת, או תחכום רב מדי, אלא הרבה מאוד דם עבה וסמיך שנשפך בכל פינה. הסרט מלא תשוקה, מעין צפייה בכל מה שמפחיד ומגעיל אותנו. מהבחינה הזו הוא עושה את העבודה היטב.

הרבה השתנה מאז הסרט הראשון של מאיירס, בעיקר האפקטים והצילום. הבסיס הוא זהה, אדם בעל כוחות עצומים והרבה מאוד תחכום רודף קבוצה של אנשים ועושה בהם שמות.

עולם הסלאשרים של שנות השמונים כבר נעלם והז'אנר הולך ודועך וזה רק סימבולי שהסמל הכי מובהק שלו יעלם ביחד אתו.

קשה לקרוא ל"האלווין הסוף" סרט נוסטלגי, אבל הוא בהחלט מזכיר את התקופה המדממת ההיא. הצפייה לא מתאימה לכולם, אבל מי שנשאר נאמן לז'אנר ימצא את הפינאלה שהוא חיכה לה, מאוד מדממת אבל כבר לא מעניינת כפי שהייתה פעם.

ראה גם:

הסדרה האויב שבפנים

הסרט הוסט