ביקורת סרט דוקו: אני לא, במאי: תומר הימן, 2022

סרטים דוקומנטריים לרוב מאירים תופעות תרבותיות, שאנחנו מעדיפים כחברה להדחיק או להתעלם. אימוץ היא סוגיה הנמצאת בליבם של ויכוחים ומחקרים רבים, על המחיר שנגבה מהמאמצים והמאומצים.

אורן לוי הוא גם מאומץ מהוריו בגואטמלה וגם אדם שיש לו אספרגר, אוטיזם בתפקוד גבוה.

השילוב מקשה מאוד עליו ועל סביבתו. התיעוד של יחסיו עם אחותו מהורים אחרים ועם הוריו המאמצים לא פשוט. הוא מונה את הקשיים שהם עברו בדרך, את האשפוזים והניסיונות האובדניים. אורן מציין גם את השיקום והרצון להפוך לבמאי ולהתקבל בחברה כאדם רגיל, ללא אפליה וקשיים.

הסרט "אני לא" מביא את המסע שלו למקום הולדתו והמפגש עם משפחתו הביולוגית. הסרט בנוי מדיאלוגים מאוד נוקבים, חלקם חודרניים באופן חושפני וכמעט מציצני. הם מנסים לתת תובנות על תופעת האימוץ, על המחירים שהיא גובה, והאם היא בכלל מוסרית וכדאית למשפחות המשתתפות במאמץ העצום לגדל ילד או ילד שהוא לא שלהם מבחינה ביולוגית.

הסרט "אני לא" איננו סרט רגיל. הוא דורש תעצומות נופש על מנת לצפות בו. אורן והגיבורים שמלווים אותו הם לא אנשי קולנוע, ולכן הם כנים בצורה נדירה בנוף הקולנועי העכשווי.

העריכה ונושא האימוץ הם מרתקים ובהחלט שווים צפייה עבור מי שחובב קולנוע תיעודי.

ראה גם:

הסדרה אהבה על הספקטרום עונה 2

סרט אפריקה