ביקורת סרט: בלוז ערבי, בימוי: מנאל לבידי, 2020

קולנוע לב הוא אחד מהספקים העיקריים של קולנוע זר, המקום שבו ניתן להיחשף לאיכות מהניכר באופן מסחרי.

בסרט "בלוז ערבי" אנו נחשפים לקולנוע צרפתי עכשווי. הסרט מספר על סלמה (גולשיפטה פרהאני), אישה שחוזרת למולדתה אחרי שנים רבות ששהתה בצרפת, לתוניסיה, שעברה מהפכה שלטונית והפכה למעין דמוקרטיה. היא פסיכולוגית שמביאה את פרויד ללבנט.

הסרט משלב בין שלושה אלמנטים, שכביכול לא מתחברים. האמת היא, שהחיבור הוא די מלאכותי. מצד אחד קומדיית מצבים מאולצת, שלועגת למנהגים הטוניסאים והמטופלים המוזרים. מצד שני, יש לנו כאן אמירה פוליטית על המצב העכשווי של המדינה, ולבסוף - אמירה תרבותית על המפגש בין מערב ומזרח.

דמות הגיבורה היא של אישה מעט מוזרה, שמתעקשת לנסוע למדינה ענייה בלב הסכנה ללא סיבה אמיתית. זה היה יכול להיות מאוד מעניין, אם הסרט היה חוקר לעומק את הנסיבות שגרמו לה לחזור למולדתה הענייה, המסוכסכת, עם היחס הבעייתי לנשים. אולם, בזה הסרט לוקה בחסר ומשאיר חלקים גדולים עלומים ללא הסבר.

יש בסרט גם חלק פוליטי, בו הבעיות הלאומיות של המדינה מגיעות לספת הפסיכולוג. בנוסף לפיזור, רומן מתהווה בין הבחורה הליברלית מפריז ושוטר גברתן (מאג'ד מסטורה), מה שכמובן מציף את הבעיות בין נשים וגברים בחברה שמרנית שנפתחת לעולם ויוצרת אפשרויות חדשות.

"בלוז ערבי" הוא סרט חביב, אפשר לומר אפילו מצחיק. הוא לא מצליח להביא אמירות פוליטיות או אישיות שהן מעבר למה שראינו עשרות פעמים, ולא מצליח לגבש אמירה ייחודית על תוניסיה או נשים וגברים בחברה הערבית. הוא משתדל להיות פוליטי ועכשווי, אבל נשאר ברמת קומדיית מצבים חביבה, ללא תחכום ועדינות. כמו הרבה סרטים עם ניחוח מזרח תיכוני, הוא נגמר עם סוף טוב לא מאוד מוסבר. הרגשת חמיצות ולא מתיקות נשארת עם הצופה שחוזר הביתה.