ביקורת סרט: איך להיות אישה טובה, במאי: מרטין פרוווסט, 2020

בשנות השישים בצרפת, בניגוד לימינו, היה אבטיפוס מאוד ברור כיצד נשים צריכות להתנהג כרעיות. נשים עניות גדשו את המוסד שהוקם שנועד ללימוד נשים להפוך לעקרות בית משובחות, על מנת לגלות את הנוסחה שתשדרג אותם ותוכל להבטיח להן מציאה של בעל עשיר.

את המוסד מנהלת ביד רמה פולט ואן דר ביק (ז'ולייט בינוש), אישה ורעמת שיער הנראית כמו פלטה. בעלה מימן במשך שנים את המוסד, אבל לאחר תקופה ארוכה נמאס לו. כעת היא נאלצת להתמודד עם מציאות כלכלית לא פשוטה, רוח של פמיניזם שמגיעה למוסד ולכן היא מבקשת לבצע רפורמות.

הסרט מראה את ניצני הפמיניזם בצרפת, בדמות הפגנות הסטודנטים שמתחילות לבעבע ולשטוף את המדינה. הסרט הוא מעין שיעור היסטורי דידקטי מבדר, ולצד זה מחוות מוזיקליות הכוללות ריקודים. הוא מספר סיפור מרתק, שמראה כיצד בתקופה קצרה נמחקו מוסדות שלימדו נשים בצרפת במשך מאות שנים.

הבעיה היא, שהסרט מתחיל ממוקד עם כמה בדיחות מצחיקות, אבל מאבד את האחיזה מהר מאוד. הקטעים המוזיקליים נראים לא כל כך קשורים

, המהלך העלילתי לא מאוד עמוק. והבעיה העמוקה ביותר היא שז'ולייט בינוש פשוט לא מספיק מצחיקה. היא שחקנית נפלאה, אבל קומדיה הוא לא הצד החזק שלה ורואים זאת היטב בסרט.

אז יש לנו סרט חביב, שאמור לטפל בתקופה מרתקת מזווית שרובנו לא מכירים. אולם הוא לא מצליח במשימות העיקריות שהם להצחיק או לרגש. במקום זאת יש לנו אוסף קלישאות, בימוי חסר מעוף ושום רגע מצחיק באמת. זה משאיר לנו קומדיה חביבה, שתישכח כמו המוסדות שהיא מספרת עליהן.