ביקורת ספר:חייו של זייפן, שרה קמינסקי, זמורה ביתן, 2012

השואה הוא אירוע עצום בגודלו, שלמרות כל מה שנכתב עליו עדיין לא הצלחנו לגרד את כמות הסיפורים שנכתבו עליו. אנו עדיין מתחילים להבין את גודל האסון שהנאצים הנחיתו על העם היהודי ובכלל, כמות הכישרונות שאבדה ולא תחזור.

אדולפו קמינסקי היה כימאי מוכשר, שכישרונו לייצר בדים ותרכובות שונות עזר לגרמנים. קמינסקי החליט באומץ רב להתנגד לגרמנים והצטרף למחתרת. הוא הקים מעבדה ניידת, שתרמה להצלת עשרות אלפים מהשליחה למחנות. לאחר מכן הוא סייע למוסד בקליטת והברחת מעפילים לארץ ישראל ואפילו סייע לאלג'יראים במאבקם בצרפת. אין ספק שמדובר על לוחם חופש, שפעל מתוך אמונה אמיתית במה שהוא עושה.

ב-1971 הוא עבר לאלג'יר ונשאר שם עד סוף חייו. בתו היא זו שכתבה את הספר, שמראה שמדובר על אדם עם סיפור חיים מרתק ומורכב, החל מחייו בפולין ורוסיה ומעבר לצרפת כנגד כל הסיכויים. הוא היה נתין ארגנטינאי וכך חייו ניצלו. חיי משפחתו, למרות שהכין עבורם תעודות מזויפות, לא ניצלו והם נרצחו.

"חייו של זייפן" הוא ספר מרתק, בשל הביוגרפיה ולא הכתיבה עצמה. הסופרת, שרה קמינסקי, מנסה לנכס לאביה תכונות שלא היו לו, כגון: פציפיזם, למרות שהיה מבריח נשק. יש כאן חוסר דיוק היסטורי הנובע מהרצון של הבת לגונן על אביה.

למרות הבעיות המובנות בספר, הוא מספיק מרתק כדי שיהיה אפשר להתעניין בו ולקרוא אותו בשקיקה. הבת לא עושה רושם של כותבת ניטרלית וחבל, משום שגם אם אביה לא היה דמות מוסרית לחלוטין ואף קיבל כסף עבור פעולתו, הוא עדיין עשה רבות למען אחרים ועל כך יש להכיר לו תודה.