ביקורת סדרה: פרו ורבו, יוצרים: אמיליה נאסבי פיק, ניקולאי פייפר, 2022

לאחרונה העולם המערבי נפגש עם בעיות רבות הקשורות לפוריות. פחד של נשים, מלהביא תינוקות והמחויבות שזה מביא איתו. הסדרה "פרו ורבו" היא סדרה דנית שנה בנושאים הללו.

ננה (ג'וזפין פארק) היא רופאת פוריות רווקה, אשר ברגע של אי שפיות והרבה אלכוהול היא מעברת את עצמה עם זרע של החבר האקס שלה, מתיאס (סימון סירס). היא נלחצת מהמקרה, אבל לא מוכנה להפיל והיא מנסה להחזיר אליה את האקס, כדי שלא תגדל את הצאצא לבד. זאת, גם לאחר שמסתבר לה שהפקיד את זרעו מאחר וחלה בסרטן.

הסדרה נחשבת כקומדיה, אבל יש בה הרבה מאוד רצינות ודרמה. כיצד רופאת פוריות מתנהגת בצורה פרועה ולא אחראית ושוברת כל קוד אתי שהיא יכולה לחשוב עליו? זה יוצר סיטואציות מצחיקות, אבל גם הרבה מאוד דיאלוגים כבדים, שנעים על ספקטרום מאוד רחב, מה שיכול לבלבל את הצופים.

בכלל דמות הרופאה כפי שמוצגת בסדרה מאוד מבלבלת, על גבול הלא מוסרית. היא מנסה לביים סצנות עם גברים על מנת להסביר את ההיריון, היא משחקת עם החיים של האקס והחברות. ננה מאוד מצחיקה, אבל גם נצלנית וצינית מאוד. היא לא ממש מעוררת אמפתיה וזאת בעיה.

מצד שני, הגדולה של הסדרה שהיא יוצרת דמויות פגומות, אבל מאוד אמיתיות. היא בוחנת ברצינות, בצורה מאוד מעמיקה את הרגשות של נשים לגבי ההריון ואת ההתלבטויות ואת הפחד שזה גורם. היא מפרקת את דמות הרופאה ומראה שבני אדם מוסריים ורעים יש בכל המקומות, המקצועות והמדינות.

הסדרה הדנית "פרו ורבו" היא קומדיה, אבל גם דרמה אנושית, שמתמודדת עם נושאים לא מצחיקים כלל.