ביקורת סדרה: להיות עם חופשי, בימוי: רועי פינצי, 2021

ישראל היא מעצמת טראנס, לא רק ברמה המקומית אלא העולמית. לצד השגשוג העצום ישנה בעיה: השלטונות לא יכולים להשלים את הסצנה. היסודות הונחו בשנות ה-80 של המאה הקודמת, שנות השיא היו בשנות ה-90, ומאז ההמונים התוודעו למסיבות ההמוניות. נגיף הקורונה גרם לדעיכה בסצנה, שמנסה עכשיו להתאושש.

הסדרה דוקומנטרית, בת שלושה פרקים ומכילה ראיונות עם אנשי טראנס מהארץ והעולם. הם מנסים להסביר כיצד ישראל, מדינה קטנה ושמרנית יחסית, החלה להפוך לבירת החופש העולמית. הסדרה מנסה להסביר מדוע התפיסה של הציבור ושל המשטרה מוטעית לגבי הקשר בין המסיבות לסמים, ולמרות שהיו מארגנים שחטאו, עדיין רוב הסצנה היא לגיטימית.

לצד ההסברים, שבאים לנקות את מסיבות הטראנס מהדימויים השליליים, יש ניסיון לקשור אותה להיבטים רחבים יותר. הקשר בין המסיבות והיבטים פוליטיים וחברתיים, החל ממחאות חברתיות ועד רצח רבין.

הסדרה מלאה ביקורת על המשטרה והרשויות, שמנסות לשבש את פעילות הסצנה, אבל אין לה ביקורת עצמית. אין מרואיינים שיאירו את הצדדים השליליים וחבל.

הסדרה "להיות עם חופשי" מדברת על מימוש עצמי, על להיות אנחנו עצמנו, לא משנה מה יהיה המחיר. היא חשובה במיוחד בימים שהחופש נמצא באופן תמידי באיום. היא יוצרת דיון מעניין לגבי הגבולות של מותר ואסור, שלטון מול הרצון להיות עם חופשי בארצנו.