ביקורת סדרה: התעשייה, יוצרים: מיקי קון, קונרד קיי, 2022

אחרי שהסדרה "יורשים" הצליחה לשנות את הטעם הטלוויזיוני של צופים רבים, הסדרה החדשה "התעשייה" הגיעה לאוויר העולם. כמו בתחילתה של אחותה הגדולה, גם "התעשייה" סובלת מהתעלמות ואף מרייטינג נמוך, אבל אפשר להאמין שהעונה השנייה תשנה לפחות חלקית את המצב.

כסף הוא המניע האולטימטיבי של העולם ורבים רוצים ממנו כמה שיותר. בבנקים בארצות הברית משרה קבועה במוסד פיננסי מכובד שווה משכורת של שש ספרות ועתיד די ורוד מבחינה כלכלית. לא פלא, שהגיבורים של התעשייה מסכסכים, פוגעים ורוקמים מזימות כל הדרך למשרה הנחשקת.

העולם מקביל לעולמנו והוא מתנהל לפי חוקים שונים והיררכיה פנימית. הוא מלא בהטרדות, סמים, ניהיליזם, יחסי דורות ועוד נושאים שהסדרה בוחרת לשים עליהם פוקוס. השחקנים עצמם די אלמוניים, אבל מאוד נחושים ומצליחים ליצוק אל תוך הדמויות מידה רבה של אנושיות, שכל כך שונה מהנוסחתיות ששולטת בימינו בהרבה מאוד סדרות.

שלל הדמויות פגומות מחד, אבל נוגעות ללב בו זמנית. החל מיסמין (מריסה אבלה), שמכורה לסמים באופן שיגרום לנרקוס לעבור גמילה ועד אריק (קן לאנג) הבוס, שמתעמר בעובדים אבל מרגיש מאוד רע עם זה. הן כולן גלריות מאוד לא סטריאוטיפיות של קבוצה מובחנת, עם שאיפות עצומות וסט יכולות מרשים, אבל עם אתיקה שלוקה בחוסר ונאמנות אפסית.

לא צריך להבין בכלכלה כדי להנות מהסדרה "התעשייה", אלא פשוט להתאהב בתאוות החיים והציניות המרושעת שמתפוצצת על המסך. יש לה הרבה מה להגיד על העולם שאנחנו חיים בו , היא מעין פנס שמאיר פינות חשוכות שאנחנו לא רוצים לפתוח את האור ולראות את המפלצות שפועלות שם. בהחלט ניתן להתענג על אחת מהסדרות המתוחכמות שיש כרגע על המסך.

ראה גם:

הסרט חוצה את הקו

הסדרה ולריה