ביקורת סדרה : ביטים, הוט דוקו, בימוי: אילן עבודי, מרתה ויזלטיר, 2018

יש בישראל זירה מוזיקלית די מחתרתית, שכוללת הרבה מאוד אנשים צעירים, שמנסים לטפס לפסגה. הם שרים פריסטייל בתקווה להגיע לצמרת זירת ההיפ הופ המקומית ולזכות בשם לעצמם. בניגוד לסדרה מבוימת, זאת סדרה דוקו, שמלווה דמויות אמיתיות.

השמות עצמם אנונימיים לצופה הישראלי, כאשר השם היחיד המצלצל מוכר הוא עופרי קירל, האח של נועה, הנציגה לאוריוויזיון, שחורכת מסכים וזוכה להצלחה.

הסדרה "ביטים" לא רק עוסקת במוזיקה. היא גם משתדלת להראות את הצד הנפשי וההקרבה האישית של כל הדמויות.

בהיפ הופ יש כסף אך ורק בפסגה וכולם שואפים לנצח בתחרויות פריסטייל. הכוונה, שהם יוצרים את המוזיקה תוך כדי תנועה והיא לא נכתבת מראש. בכל פעם אנו עוקבים אחרי דמות אחרת, שמנסה לשפר את העמדה שלה בעולם המוזיקה הנשכני.

מי שאוהב את סוג המוזיקה הזה, ייהנה מהרבה מאוד סשנים בעברית באיכות משתנה, רובם טובים אחרים קצת מביכים. הדרמה עצמה די בנאלית, מה שראינו בהרבה סדרות אחרות. אבל, העניין בסצנה שרובנו לא מכירים, בהחלט מחפה על החסרונות המובנים של הסדרה "ביטים".

ראה גם:

הסרט הכינור של אבא