ביקורת סדרה: אסירות, בימוי: אביגיל שפרבר, 2021

הערוץ הממלכתי הפך בשנים האחרונות, למעין מגדלור של יצירה מקורית ישראלית. בזמן שהערוצים המסחריים משדרים בעיקר תוכניות ריאליטי ולופים של חדשות, "כאן 11" משתדל לשמור על תכנים מקוריים. הסדרות עצמן לא תמיד מתחנפות לקהל המקומי והתוצאה היא לא פחות ממרהיבה.

"אסירות" היא סדרה, שעוקבת אחרי אסירות בכלא ישראלי. היא עשייה דוקומנטרית מתוך כלא הנשים היחיד בארץ -נווה תרצה. הגיבורות הן לא בדיוק גיבורות הריאליטי ששוטפות את המסך ביום יום, הן לא תמיד נוחות ויזואלית ומעל הכל - הסיפור שלהן הוא לא ממש אגדה של דיסני.

החל ממלכה, אסירה שהידרדרה לסמים בגיל צעיר, טינה המבוגרת יותר, ש-30 שנה מנסה להיגמל ממעגל הסמים והזנות, נטלי, המסתובבת מגיל 10, שהרגה את האדם שאנס אותה ועד לאסמא - ערביה שעברה התעללות, אבל נכנסה לכלא על עבירות תנועה.

בניגוד לסדרות אחרות, "אסירות" לא ממש מרחם על הצופים. הוא ריאליסטי להכאיב ומתמקד כולו בנשים המוחלשות ובאופן שהן מקבלות טיפול מהמדינה. אין כאן ממש ביקורת נוקבת על מערכות הטיפול והחוק, אלא מראה ריאליסטית, שמצליחה לשקף את כל הפינות הפחות מחמיאות של החברה הישראלית.

היא מציגה את הנשים כקורבן של נסיבות חייהן הקשות, שהן לא מצליחות להשתחרר גם שנים רבות אחרי. הסיפורים עצמם מאוד קשים ונוקבים, אבל מצד שני גם ממכרים ומהנים ומאוד.

מעל לכל המקרה הטרגיים שמוצגים ב"אסירות", מרחפת שאלה עמוקה ובלתי מתפשרת: האם אדם יכול להיחלץ מגורלו, האם החברה יכולה להוביל לשינוי, או שאנשים מסוימים נידונו להסתובב סביב המעגלים הרעילים המקיפים אותם?

לרבים מהצופים ההיפריאליזם והקטעים הקשים יגרמו לרבים לנטוש באמצע. אולם אחרים שיצליחו להתמיד, יראו יצירה כנה ואמיצה, שלא נותנת הנחות לחברה ולפינות האפילות בה, המעיזה לשאול שאלות קשות שמעטים מנסים לתת להן תשובות.