ביקורת סדרה: אהבה על הספקטרום – עונה 2, 2022

בניגוד לתוכניות האהבה שמציפות את הטלוויזיה, הסדרה "אהבה על הספקטרום" משחקת בשדה אחר. הצעירים שמשתתפים בתוכנית באמת מחפשים אהבה, וחשיפה היא לא בהכרח שאיפת חייהם. לאחר חיים של אכזבות הם משתדלים למצוא את האדם שיכול להכיל אותם וזה ממש לא פשוט. האפשרות לצאת עם מישהי או מישהו שנמצאים על הספקטרום היא לא שאיפת חייהם, אבל זאת פשרה שהם מוכרחים לעשות.

הם לא ממש מבינים את הקודים של עולם הדייטים, מאוד ישירים ואומרים כל מה שעל ליבם. הצעירים הללו לא מצליחים לשחק במשחקים שרובנו כל כך מודעים אליהם ולעיתים הם מתנהגים כמו ילדים קטנים, שלא מבינים את העולם שהם נכנסים אליו. בניגוד למשתתפי ריאליטי, המודעות שלהם היא מאוד נמוכה. זה יוצר אנשים מאוד אמיתיים, שלא מפחדים לחשוף את החולשות שלהם ואת ההשלכות שיהיו לכך.

גם העריכה משחקת תפקיד. היא מלטפת את בעלי המוגבלויות, לא מבקרת אותם ולא מפחדת לחשוף גם את הצדדים הפחות אופטימיים. גם באוסטרליה, המכילה הרבה יותר מאשר ישראל, יש דעות קדומות, קשיים להתקדם וסביבה שלא תמיד מקבלת אותך. הקשיים הם אותם קשיים, למרות שהאוסטרלים יותר סבלניים מהחברה שלנו.

הכנות בסדרה והדיבור הפתוח על הבעיות הם מרגשים ומעצימים. חוסר הניסיונות להסתיר את המגרעות הם ללא ספק מדהימים, סוף סוף ישנו שיח פתוח על החסרונות של להיות אוטיסט. מדהים לראות כמה החברה האנושית היא גלובאלית ובסופו של דבר כולנו מנסים להתאהב באלו שדומים לנו ולשים בצד את אלו שלא. נחמד לראות שלא משנה מי אתה, אתה מחפש אהבה וקבלה גם בעולם המתנכר לזהות שלך וגם למי שאתה.

האהבה היא צורך אוניברסלי, שבעלי מוגבלויות יותר כמהים אליה מאחרים. זהו חומר מצוין לריאליטי שמצליח להעביר את הצופים למסע קבלה של האנשים המוחלשים ביותר בחברה, דרך חיפוש הדבר שמאחד את כולנו: הרצון למצוא אהבה.