סופה של ממלכת ירושלים

המלך האחרון של ממלכת ירושלים הצלבנית היה אנרי השני, רוזן שמפניה, אם כי למעשה היה זה בלדווין החמישי שהיה המלך האחרון שהחזיק בשלטון על רוב שטחי הממלכה לפני נפילתה הסופית. הממלכה הצלבנית, שנוסדה בעקבות מסע הצלב הראשון בשנת 1099, נמשכה כמעט 200 שנה עד לנפילתה בידיים מוסלמיות במאה ה-13. חייה של הממלכה הצלבנית היו רצופי קרבות, בריתות מדיניות, ומאבקים על כוח, אך פולשים בשלהי המאה ה-13 הביאו לסופה של התקופה הצלבנית במזרח התיכון.

רקע: ממלכת ירושלים הצלבנית

ממלכת ירושלים הוקמה בעקבות ניצחונם של הצלבנים במצור על ירושלים בשנת 1099. לאחר שהצליחו לכבוש את העיר הקדושה מידי המוסלמים, הקימו הצלבנים ממלכה שהפכה לאחד המרכזים החשובים ביותר של הכוח הנוצרי במזרח התיכון. הממלכה כללה את ירושלים וערים נוספות כמו עכו, יפו, ואשקלון, והיא נוהלה בהתאם למסורת האירופית-פיאודלית, אך בתוך עולם מוסלמי שהקיף אותה מכל עבר.

במשך כל שנות קיומה של הממלכה, היא עמדה בפני אתגרים משמעותיים מצד הכוחות המוסלמיים, ובמיוחד מול הסולטנות האיובית שהונהגה על ידי צלאח א-דין. הקרב הגדול והמכריע היה קרב קרני חיטין בשנת 1187, שבו הובסה ממלכת ירושלים על ידי צבאותיו של צלאח א-דין, ובעקבותיו נפלה גם ירושלים לידי המוסלמים. אירוע זה היה נקודת מפנה משמעותית שגרמה לממלכה לאבד את מעמדה המרכזי ואת רוב שטחיה.

המלך האחרון: אנרי השני, רוזן שמפניה

אחרי נפילת ירושלים, הממלכה הצלבנית עברה שורה של תהפוכות שלטוניות. המלך אנרי השני, רוזן שמפניה, היה דמות מפתח בתקופה המאוחרת של הממלכה. הוא נולד בשנת 1166 בצרפת וקיבל את התואר רוזן שמפניה אחרי מותו של אביו. אך לאנרי היה קשר חזק במיוחד לארץ הקודש. משפחתו הייתה מעורבת עמוקות במסעי הצלב, והוא עצמו נישא לאיזבל, אלמנתו של קודמו המלך קונרד ממונפראטו, ובכך הפך למלך ממלכת ירושלים.

המלכות של אנרי השני לא הייתה פשוטה. הוא נאלץ להתמודד עם עולם פוליטי מסובך של בריתות ואיומים חיצוניים. בניגוד לקודמיו, הוא היה ידוע כשליט מתון, כזה שניסה להגיע להסדרים דיפלומטיים עם אויביו המוסלמים במקום לנסות לכבוש בחזרה את כל שטחי הממלכה שאבדו. התמרון הדיפלומטי הזה היה דרך למנוע חורבן מוחלט, אך גם סימן על אובדן התקווה להחזרת הכיבושים הצלבניים הגדולים.

נפילת הממלכה

בשלהי המאה ה-13, הממלכה הצלבנית כבר הייתה בצל איום כבד מצד הכוחות הממלוכים שהגיעו ממצרים. התושבים הצלבניים נאלצו להסתמך על מספר קטן יותר של ערים מבוצרות, כמו עכו, שהפכה לעיר הבירה הדה פקטו של הממלכה לאחר נפילת ירושלים. אנרי השני, לצד המלכים האחרים באותה תקופה, ניסה לגבש כוח צבאי שיתנגד לכיבוש המוסלמי הגובר, אך ללא הצלחה רבה.

בשנת 1291, הגיע השלב האחרון של הממלכה הצלבנית כאשר העיר עכו נפלה בידי הממלוכים. זוהי הייתה מכה הרסנית לממלכה הצלבנית, שסימנה את קץ שלטונה של אירופה במזרח התיכון למשך מאות שנים. הכיבוש של עכו לא השאיר לצלבנים הרבה ברירות – ההרפתקה הצלבנית בארץ הקודש הגיעה לסיומה הטראגי.

עם נפילת עכו בשנת 1291, נשמעו זעקותיהם האחרונות של הצלבנים. אותם לוחמים, שהגיעו מכל קצוות אירופה, אשר לחמו, חלמו ואיבדו את חייהם למען אמונה ורעיון, עמדו אל מול תבוסה. קירות העיר, שהיו עדים לניצחונות ולתבוסות, נשענו עליהם כעת הכוחות הממלוכים, כאשר אבק הקרב שקע והים הגדול של עכו השתקף בדממה נוראה.

זה היה הרגע שבו ההיסטוריה חצתה את קו הגמר, כשצבעי הצלבנים התמזגו עם צבעי השקיעה הדוהה של הממלכה. לא נותר דבר מלבד זיכרון; זיכרון של ממלכה שהעזה לחלום, שנאבקה בגבורה בלתי נתפסת, אך בסופו של דבר נפלה ברוח הזמן, אל מול כוחות גדולים ממנה.