סרט האימה Thanksgiving שעלה לאחרונה בנטפליקס מצליח למשוך את הקהל בזכות שילוב מרענן בין אימה סלאשרית, הומור שחור, וביקורת חברתית חדה. הבמאי אלי רות', שחזר לביים לאחר חמש שנות הפסקה, לוקח אותנו לעיירה קטנה בשם פלימות', המקום ההיסטורי שבו חגגו לראשונה את חג ההודיה בארצות הברית, ומבנה סביב זה עלילה שהיא גם מחווה לאמריקנה וגם סאטירה מעוותת על המסורת.
הסרט נפתח באירוע טראומטי שמתרחש ביום שישי השחור – מכירת הבלאק פריידי – שם קבוצה של אנשים נאבקים על מוצרים בהנחות, מה שמוביל לכאוס מוחלט ולמותם של מספר תושבים. שנה לאחר מכן, כשעיירת פלימות' מתכוננת לחג ההודיה, רוצח סדרתי מסתורי מתחיל לצוד את תושבי העיירה, ולקחת נקמה על האירועים שהובילו למוות הקולקטיבי הזה.
הסרט מצליח להפתיע בשילוב של אלימות גרפית אך מוקפדת, לצד הומור שנון ולעיתים אף קריקטורי, שמקל על הצפייה ומרכך את תחושת המתח. אחת מנקודות החוזק של הסרט היא העובדה שהעלילה בנויה על יסודות של "מי הרוצח?" – הפורמט המוכר בז'אנר הסלאשר – שמביא את הצופים לנחש עד הרגע האחרון מיהו האדם שמסתתר מאחורי המסכה.
חג ההודיה, שמוכר כחג משפחתי חם עם ערכים של קהילה ושיתוף, מקבל פה עיוות מוחלט. הסרט מציב את החג בניגודיות לאירועים המדממים, ובכך מייצר אמירה חדה על הפער בין המסורת למעשיות האכזריות של החברה המודרנית. מוטיב האוכל, למשל, נמצא בלב הסרט, אך במקום ליצור תחושת חמימות ביתית, הוא הופך לאמצעי לסמל את הנפילה המוסרית של הדמויות.
בנוסף, הסרט מתייחס ישירות להיסטוריה של חג ההודיה, ובמיוחד למתח הפוליטי שמאפיין אותו – מיום של הודיה למפגש בין מתיישבים לפליטים, ועד לאירועים ההיסטוריים שבמהלכם התרחשו פשעים נגד הילידים האמריקאים. הסרט לוקח את הפוליטיקה הזו, והופך אותה לרקע לעלילת נקמה קטלנית, כשרוצח סדרתי עוטה מסכת מתיישב קולוניאליסטי ורודף אחרי הדמויות בעיירה.
ההומור של הסרט אינו סתם תוספת קלילה, אלא משמש ככלי שמקל על הצופים להתמודד עם הרגעים המחרידים של האלימות. אחד המהלכים המוצלחים של הבמאי הוא השילוב בין קטעי סלאפסטיק לתקריות אלימות קיצוניות, מה שמביא את הסרט לרמה חדשה של אירוניה. גם הדמויות עצמן – אשר חלקן נראות כקריקטורות של אנשים יומיומיים – מעוררות צחוק באותו הזמן שהן הופכות לקורבנות.
הדינמיקה בין אלמנטים של מתח, אימה והומור היא שעוזרת לסרט להחזיק את הקהל במתח עד הסוף. הגישה הקלילה של הסרט מביאה לכך שהאלימות, אף על פי שהיא קשה לצפייה, לא נראית כנטל כבד על העלילה. במובנים מסוימים, הסרט מזכיר את סרטי הסלאשר הקלאסיים של שנות ה-80, בהם האלימות הקיצונית תמיד הייתה מלווה ברגעים של הומור גרוטסקי.
השחקנים המובילים בסרט, כולל פטריק דמפסי וג'נה וורן, מצליחים ליצור דמויות מעוררות הזדהות, אפילו אם לעיתים הן נראות מעט שטחיות. דמפסי, בתור השריף, מביא נוכחות של גבריות מגוננת, בעוד דמויות אחרות – כמו הנערות הצעירות של העיירה – מציגות סוגים שונים של קורבנות פוטנציאליים, שכל אחד מהם יכול להיות המטרה הבאה של הרוצח.
הדמויות בסרט מתפתחות בקצב מהיר יחסית, והקהל מוצא את עצמו מחובר אליהן מספיק כדי להתעניין בגורלן. עם זאת, החולשה הגדולה של הסרט נובעת לעיתים מרמת העומק הנמוכה של חלק מהדמויות, שהופכות לקרבנות סטנדרטיים יותר מאשר דמויות עם עומק רגשי.
אחד האלמנטים המעניינים ביותר בסרט הוא השימוש בהקשר ההיסטורי של חג ההודיה כדי להטיל ספק במוסריות של מסורות מסוימות. הבחירה ברוצח עם מסכת מתיישב קולוניאלי היא אמירה ברורה על ההיסטוריה האלימה שהובילה לייסוד החג, ומוסיפה רובד אינטלקטואלי על פני הסרטים האופייניים בז'אנר הסלאשרים.
בסיכומו של דבר, Thanksgiving מצליח לחדש בז'אנר האימה עם סיפור מסקרן, דמויות זכירות ומסרים חברתיים שנונים. אם כי ישנם רגעים בהם הסרט מתדרדר לעלילה צפויה, הוא מצליח להשאיר את הצופים במתח מתמיד. הסרט הוא לא רק חגיגה של סלאשר קלאסי, אלא גם דיון באירוניה שמאחורי החגים והמסורות.
אלי רות' יצר פה סרט שמצד אחד מכבד את חוקי ז'אנר הסלאשר, ומצד שני מביא נגיעה אישית שמרעננת את הקטגוריה. Thanksgiving הוא סרט שאוהבי האימה יהנו ממנו, במיוחד אלה שמחפשים משהו מעבר לאלימות – ניתוח חברתי ותרבותי שגורם לך לחשוב גם אחרי שנסגרות המצלמות.
Comments