• פורטל תרבות שורשים ועסקים לבני ובנות 50 פלוס

"התקווה" - סיפור ההמנון הלאומי של ישראל, נפתלי הרץ אימבר

עודכן: 29 באוק׳ 2020

נפתלי הרץ אימבר, שנולד באמצע המאה ה-19 נכנס להיסטוריה של מדינת ישראל בעזרת שיר שכתב "תקוותנו". השיר, שהיה במקור בן 9 בתים, תוקן וחוברה לו מנגינה בידי שמואל הכהן. הוא הושר במושבות השונות בארץ, הוצע להמנון בקונגרס היהודי העולמי החמישי ולא התקבל. מאוחר יותר הוכר כהמנון של ישראל, אך במשך השנים הוצעו לו חלופות שונות, עד שבשנת 2004 הוכר כהמנון הרשמי בחוק שנחקק בכנסת.


"התקווה", אותו אנו מכירים כהמנון הלאומי שלנו, הוא תולדה של אירועים יוצאי דופן, שהפכו אותו לשיר החשוב ביותר לעולם היהודי ולהמנון של מדינת ישראל. 

הכול התחיל עם נפתלי הרץ אימבר (1856 – 1909), אשר נולד למשפחה חסידית ונחשב  לעילוי בחדר. ילדותו הייתה קשה ואביו הרבה להכותו ולשתות לשוכרה. בגיל 18 עבר להתגורר באוקראינה כדי להתנתק ממשפחתו. באוקראינה החל אצלו תהליך איטי של התרחקות מהדת והיחשפות לרעיונות ההשכלה, שטלטלו את עולמו. הוא הפך לחילוני ובנדודיו בין הפאבים המקומיים שמע אימבר דיבורים על ציונות וארץ ישראל. אימבר החליט שזו הרפתקה אקזוטית שיכולה לשנות את עולמו. 

משום שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסו, הוא החליט להצטרף לעשיר בריטי, הרפתקן וחובב ציון, בשם לורנס אוליפנט, שבין עיסוקיו גם היה דיפלומט. אימבר התארח בביתו, אכל ושתה על חשבונו, תוך שירת פיוטים בעברית. אוליפנט מינה אותו למתרגם ראשי, אולם העבודה לא סיפקה אותו והמשכורת הייתה זעומה. אימבר עבר בין היישובים על חמורו, מכר שירים בעברית והרקיד את ההמונים עם פיוטים מהחדר. אפשר לומר, שאימבר החל עם נושא השירה בציבור של אנשי העלייה הראשונה. בעבודתו עם אוליפנט הגיע למקומות שונים בעולם, ביניהם ישראל. הוא הסתובב במושבות החדשות וחיבר שירים. אימבר חלה בקדחת, טופל בראשון לציון וכתב דברים חריפים נגד הברון רוטשילד בעיתונים  "החבצלת" ו"הצבי" ובכך הסתכסך אתו ועם אנשיו. הוא המשיך לפי בקשת אוליפנט לביירות ולמצריים, גם שם נפל למשכב ותוך כדי החלמתו, נודע לו על מותה של אליס אוליפנט, אשת מטיבו ממחלת הקדחת,, אותה חיבב והעריך.

לאחר שהסתכסך עם אליעזר בן יהודה והאשים אותו בחוסר נאמנות, אימבר המשיך לנדוד ברחבי העולם וסיים את חייו כפי שהתחיל אותם, חסר פרוטה עם בקבוק אלכוהול בידו. הוא נפטר בגיל 53 בניו יורק ונקבר שם. מאוחר יותר, בשנת 1953, הועלו עצמותיו לארץ ונטמנו בהר הרצל.

 באופן אירוני שירו "תקוותנו", שהיה בעל תשעה בתים, הוא זה שהפכו לאדם מפורסם. השיר נכתב ברומניה, ובעת שהותו בישראל יחד עם חברים הוא שוכתב וקוצר. השיר הוצע להרצל בקונגרס הציוני החמישי, אך נדחה ומאוחר יותר התקבל והושר.

בשנת 1886 עולה חדש מרומניה בשם שמואל הכהן, נתקל בשיר והחליט להחיותו ולשפצו. הוא הוסיף לו  פזמון מולדבי רומני, אותו זכר מילדותו, פזמון ששולבה בו "ברכת הטל" של יוצאי ספרד. הלחן הרומני הוא של שיר עממי מוכר ברומניה, המכונה "עגלת השוורים", שחקלאים היו מזמרים בעת שעבדו בשדות. 


אחריו הגיע משה דוד שוב מראש פינה, זמר חובב, שהחליט להקים סטארט אפ, והעלה מופע שהשיר המרכזי בו היה "תקוותנו" של אימבר, ושר אותו מול יהודי התפוצות. במהרה הפך השיר להמנון הרשמי של התנועה הציונית, לאחר כישלון תכנית אוגנדה. אנשי אגודת "חובבי ציון" שרו אותו כהתנגדות לתוכנית הזאת. כאקט של התרסה נגד התוכנית השיר נבחר להמנונה הרשמי של התנועה הציונית, בעיקר בשל השורה "עין לציון צופיה" ולא לאוגנדה. לבסוף הפך השיר להמנונה של מדינת ישראל. 

כך, באופן אירוני, שיר של נווד מוכשר, שהסתובב בעולם וחיבר שירים רבים שלא הצליחו, הפך להיות במקריות מופלאה לשיר הלאומי של מדינת ישראל. למרות התנגדויות רבות להמנון, כל השנים שימש השיר "התקווה" כהמנונה הרשמי של מדינת ישראל, אך רק בשנת 2004 בחרה ועדה לאומית את "התקווה" באופן רשמי להמנונה של מדינת ישראל ב"חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה" .  מי שדחף והצביע בעד ההמנון, היה בעיקר חבר הכנסת איוב קרא הדרוזי, שאביו של סבו נהג לשמוע את השיר מנפתלי הרץ אימבר בעצמו, בדלית אל כרמל, בעת שנהג לכבדו בשירה ושתייה. כך נחתם הגלגול הסופי של השיר, שהפך להיות לסמל של היהודי הנודד, שמצא את מקומו בעולם. 




3 צפיות0 תגובות