המנהג האפל של בני המאיה: הקרבת קורבנות

בני המאיה, אחת התרבויות המסתוריות והמתוחכמות ביותר של אמריקה הקדומה, ידועים בעיקר בזכות תרומתם לאסטרונומיה, מתמטיקה, וארכיטקטורה. אבל חלק אפל ועוצר נשימה מההיסטוריה שלהם הוא פולחן הקרבת האדם. הטקסים הללו, שהיו חלק בלתי נפרד מחייהם הדתיים והחברתיים, הפכו לאורך השנים למושא של תשומת לב חוקרים וגם לעלילה מרתקת שמקפיאה את הדם.

העלילה מתחילה במקדשים הגבוהים של המאיה, כמו הפירמידות של צ'יצ'ן איצה וטיקל, שם על פסגות הפירמידות האלה, התכנסו המאמינים לצפות בטקסים נוראיים שנערכו לכבוד האלים שלהם. כל צעד אל ראש הפירמידה היה כמסע אל הלא נודע. המועמדים להקרבה, רבים מהם שבויי מלחמה, הובלו באזיקים, לא מודעים לגורלם. המתח באוויר היה מוחשי; כל אדם שהשתתף בטקס ידע שהרגע הזה חשוב לא רק להישרדותם אלא להישרדות היקום כולו, לפי האמונה הדתית.

המנהגים של המאיה היו מבוססים על האמונה שהעולם הוא מעגלי ושכל מחזור חיים תלוי בחידושו על ידי דם. בני המאיה האמינו שהאלים זקוקים לתחזוקה מתמדת, והדם האנושי היה הקורבן האולטימטיבי. המונח "דם קדוש" (Sacred Blood) הפך למרכזי בפולחנם הדתי, והקרבת אדם נחשבה לדרך היחידה לשמר את הסדר הקוסמי. הדם שנשפך נחשב לחיוני לקיום השמש, הגשמים, ואפילו לגורלם של היבולים.

הדרך שבה בוצעו הקרבות האדם הייתה מבעיתה ואכזרית. במהלך הטקסים, הקרבן, שנבחר בקפידה – לעיתים שבוי מלחמה ולעיתים אדם בעל מעמד חברתי גבוה – הובל אל המזבח. האווירה סביבו הייתה דרמטית. תופי טקס, קולות שופר ואש הבוערת ברקע מילאו את האוויר במתח. ברגע השיא, הכהן הראשי, עטוי מסכות גרוטסקיות וקישוטי נוצות צבעוניים, שלף סכין עשוי אובסידיאן – אבן וולקנית חדה כתער. בנשימה עצורה של הקהל, הוא קרע את חזהו של הקרבן ושלף את ליבו הפועם.

הקורבנות רובם היו שבויי מלחמה ולעיתים נעשו פשיטות על כפרים על מנת לבחור ולקחת קורבנות שימשו להקרבה.

הלב, סמל הנשמה והאנרגיה החיה, הוצג בפני השמש, כשהוא מדמם בידי הכהן, כמנחה לאלים. זה היה הרגע שבו המתח התפוצץ, והקהל שאג בהתרגשות, בידיעה שהם ראו את המעשה האולטימטיבי של הקרבה. המאמינים סברו שהקורבן עובר לעולם אחר, זוכה בחיי נצח כחלק בלתי נפרד מהאלים עצמם.

בנוסף להקרבת לבבות, המאיה גם עסקו בטקסים אחרים כמו הקרבת דם עצמית. אפילו מלכים וכוהנים השתתפו בכך, כשחתכו את עורם והציעו את דמם בטקסים אישיים יותר. הדם שלהם נחשב ליקר במיוחד, שכן הוא היה חלק ישיר מהאצולה ומהחיבור שלהם לאלים.

הקרבות הגדולות התרחשו לעיתים קרובות בזמנים חשובים – כמו בעת חגים דתיים, ליקויי חמה או מאורעות אסטרונומיים יוצאי דופן, כאשר בני המאיה היו משוכנעים שיש צורך להתחנף לאלים כדי להבטיח המשכיות. טקסים אלו היוו חלק בלתי נפרד מהחיים הדתיים והחברתיים של המאיה.

כל טקס הקרבה היה בבחינת פאזל מורכב בתוך עולם הדת המאיה. בני המאיה האמינו שהעולם שלהם נמצא במתח תמידי – בין חיים למוות, בין סדר לכאוס – והם, באמצעות הקרבת אדם, מחזיקים את היקום כולו במקומו.

כאשר הגיעו האירופאים הם התחלחלו ממנהג זה והשתמשו זאת כתירוץ לטבוח בבני המאיה ולהרוס את תרבותם.