האם שלא נכנעה: חיפוש אחרי בנה

מאת: לוטן דיקר

השבעה באוקטובר התחיל בשעה מוקדמת מדי. השעון הראה 6:29 בבוקר כשמיכל התעוררה בבהלה למשמע קול האזעקות שהרעידו את הבית. היא התיישבה במיטה, עיניה מביטות בחלון החשוך, מנסה להבין אם חלמה או שהקולות היו אמיתיים. תוך שניות, הקול האדיר של פיצוצים נשמע מרחוק, והכול הפך למציאות מחרידה.

הדבר הראשון שעלה במוחה היה איתי, בנה בן ה-16. הוא נהג לצאת לריצת בוקר מוקדמת כמעט כל יום, במיוחד בשבתות כשהרחובות היו ריקים והשקט של הבוקר היה מרגיע. מיכל קפצה מהמיטה, מנסה למצוא את הטלפון שלה בהיסטריה, כדי להתקשר אליו.

היא ניסתה שוב ושוב, אבל איתי לא ענה. הדופק שלה התחיל לעלות, והידיים שלה רעדו בעודה מקשיבה למסר הקולי פעם אחר פעם. "איפה אתה, איתי?" שאלה את עצמה בקול רועד.

היא רצה אל הדלת, פתחה אותה בתנועה חדה ויצאה לרחוב. מה שעדיין היה בוקר שקט וחלק משגרת חייה הפך בבת אחת לשדה קרב. מכוניות נעזבו באמצע הכביש, קולות פיצוצים נשמעו מכל עבר, והאנשים שרצו ברחובות נראו מבוהלים בדיוק כמוה.

הבהלה והחיפושים

מיכל ידעה שאיתי רץ במסלול קבוע. הוא תמיד היה עובר דרך הרחובות השקטים ליד הפארק הסמוך. היא התחילה לרוץ לכיוון הפארק, מקווה למצוא אותו מתחת לאחד העצים או אולי ליד הספסלים שבהם היה עוצר לעיתים קרובות לנוח. הרחובות שהיו שקטים ומוכרים הפכו פתאום לאזור סוער של כאוס.

בדרך, מיכל עצרה כל עובר אורח ששאלה אם ראו נער בגיל העשרה, רץ עם אוזניות ורוד תיק קטן, אבל התשובות היו כולן זהות – אף אחד לא ראה אותו. היא המשיכה לרוץ, מביטה לכל עבר, מקווה שבקרוב תראה את פניו המוכרות של בנה מבין ההמון, אבל איתי לא היה שם.

הפארק, שהיה בדרך כלל מקום של שקט ושלווה, הפך לסצנה כאוטית. אנשים הצטופפו במקלטים זמניים מאולתרים, מנסים למצוא מחסה מהפיצוצים המתמשכים. מיכל רצה דרך השבילים המוכרים, עיניה סורקות כל פינה.

היא ראתה קבוצת נערים יושבת יחד ליד אחד העצים הגדולים. מיכל כמעט רצה אליהם, משוכנעת שאיתי ביניהם, אך כשהתקרבה, הבינה שהם זרים לה. הם הביטו בה בעיניים ריקות, והיא שוב הרגישה איך התקווה שלה מתפוררת לרסיסים.

הרחובות המוכים

מיכל המשיכה לחפש, מתרוצצת ברחובות הריקים. הפיצוצים התגברו, והציפו את עיירתה בשלל הרס. הרחובות שהיו כה מוכרים לה הפכו זרים לחלוטין. היא לא ידעה לאן לפנות, לאן לברוח. כל רחוב היה חבול, וכל פינה הייתה מלאה בהריסות.

מחשבות החלו לרוץ בראשה. אולי איתי הספיק למצוא מחסה. אולי הוא נפל? הפחד מהגרוע מכל החל לחדור ללב שלה. היא רצה לעבר מבני המקלט שהוקמו במהירות, מקווה למצוא את בנה בין הפליטים המבוהלים.

היא שאלה כל איש ואישה שראתה – אך אף אחד לא ראה את איתי.

התקווה האחרונה במחנות הפינוי

לאחר שעות של חיפושים מתישים, מיכל שמעה עלמרכז נעדרים שהוקם במרכז העיר. שם, שמועות סיפרו, נאספו ילדים ונערים שנמצאו לבד או במצבי מצוקה. היא הבינה שזו אולי התקווה האחרונה שלה.

מיכל רצה למחנה במהירות, כוחותיה הולכים ואוזלים. כשהגיעה לשם, ראתה המון רב של אנשים, הורים וילדים, מתאספים בניסיון להבין מה קורה. עיניה סרקו כל ילד, כל נער, כל פנים בתקווה שתראה את איתי בין ההמון.

היא עברה בין הפצועים, המחפשים והמבולבלים. כל דמות הייתה בגדר אפשרות – כל ילד היה עשוי להיות שלה. אבל אף אחד מהם לא היה איתי.

היא ניגשה לקצין הביטחון ושאלה שוב ושוב אם איתי נמצא בין הילדים שנאספו. אבל התשובה הייתה תמיד אותה תשובה מכאיבה: "לא ראינו אותו."

האובדן וההבנה

כשהשמש התחילה לשקוע, מיכל התיישבה על המדרכה, לבה כבד מכאב. הפיצוצים ברקע הלכו ודעכו, אבל בתוך לבה סערה גדולה המשיכה. היא הרגישה איך הייאוש מחלחל לתוכה, מנסה לשבור את רוחה, אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה להיכנע.

"איתי," היא לחשה לעצמה, עיניה מלאות דמעות. "איפה אתה?"

למרות הימים הקשים והבלבול, מיכל ידעה שאי אפשר לעצור את החיפושים. היא לא תעזוב עד שתמצא את איתי, בין אם הוא בטוח במקום כלשהו ובין אם נפל קרבן לאימה שהשתלטה על עולמה.

היא הביטה מסביבה, רואה הורים אחרים מחבקים את ילדיהם ששרדו, עיניהם מלאות דאגה ופחד. היא קמה שוב, עם החלטה ברורה בלבה: היא תמשיך לחפש אותו, לא משנה כמה זמן זה ייקח.

מיכל לא נכנעה.דמעה ירדה על פניה והליכה איטית למכונית הניעו את ההחלטה שהגיע הזמן להגיע לבית חולים, שהם הוא יחכה לה.