ביקורת סרט: קולות רקע, במאי: יבגני רומן, 2022

ישראל היא לא ספק אחת מהמדינות שקולטות הכי הרבה עולים או מהגרים מאז הקמתה. זהו פרויקט לאומי, שמושקעים בו כספים רבים ומדי פעם עולה השאלה: האם המדינה מצליחה בקליטתם של הגלויות? בשנות החמישים הגיעו בהמוניהם ניצולי השואה ולאחר מכן בשנות התשעים היו אלו הרוסים ששטפו את שדות התעופה בדרכם למדינה החדשה.

הסרט "קולות רקע" עוסק בעולם של שנות התשעים, בעולים שהגיעו מרוסיה שניסו להשתלב אחרי התפרקותה של בריה"מ. בסרט בוחנים משפחה של אנשים לא צעירים, שמספרים את סיפורו של הבמאי יבגני רומן, שמשפחתו נחתה לפני שלושים שנה בערך והתקשתה להשתלב בארץ הצברים והחום הנוראי.

למרות שברוסיה היו נחשבים למדובבים המובילים בתעשיית הסרטים ונחשבו אף אלו שנתנו את קולותיהם לכוכבי הוליווד הגדולים ביותר, כאן הם מתקשים להשתלב. הבעל נאלץ לעבוד בתפקיד אפור בעירייה והאשה נקלטת במקום מפוקפק, שעושה שיחות ארוטיות.

מלחמת המפרץ והמשבר הכלכלי שפרץ בישראל, רק הגבירו את המצוקה בה חיו. נראה שהשחקנים הראשיים מזדהים עם הדמויות וממש מספרים את הנרטיב של עצמם דרך התסריט. זהו סרט קטן, אבל מאוד אותנטי, שמלא בהומור שחור ומדויק להכאיב, שיורד נמוך אל הגזענות וההדרה של החברה הישראלית.

גם הזוגיות נקלעת למשברים, שני בני הזוג מצויים במצוקה ולא מצליחים לעזור אחד לשני. הגיל שלהם עומד להם לרועץ בארץ החדשה ונראה שמלבד רחמיו של הבמאי, העולם מפנה להם עורף.

יש כאן הרבה אהבה לקולנוע, רפרנסים ודיאלוגים נהדרים, שנוגעים במהות ובתפקיד השחקן שעומד מאחורי המצלמה. לצד משחק מעולה של ולדימיר פלדמן הוותיק והרבה מאוד מאמצים של הבימוי והצילום הנהדרים, "קולות רקע" מצליח להפתיע ולהיות אחד מהסרטים הישראלים המצליחים של השנים האחרונות.