• לוטן

ביקורת סרט: צעקה, בימוי: מאט בטינלי-אולפין, טיילר ג'ילט, 2022

שנים רבות עברו מהסרט האחרון של צעקה. בינתיים, הבמאי ווס קרייבן כבר הלך לעולמו ונב קמפבל הפכה מנערה צעירה למבוגרת. הגיע הזמן לרענן את השורות ולתת לדור הצעיר להכיר את הרוצח במסכה, בעל האובססיות החולניות. סרטי האימה הפכו להיות כבר סאגה אומנותית עם אמירה חברתית, רחוקים שנות דור מהסלאשרים המדממים והכיפיים שהיו פעם.

הסרט הנוכחי "צעקה 5" משלב בין ישן וחדש, בין הדור הקודם והדור הבא. גם הפעם שיחת טלפון נותנת את אות הפתיחה לרוצח במסכה להטיל את אימתו על עיירה שלמה. יש שילוב בין הגיבורה הישנה סידני פריסקוט (קמפבל), לבין נערה חדשה וטרייה בשם טארה קרפנטר (ג'נה אורטגה).

כמו הסרט הראשי, גם כאן יש עשרות מחוות לסרטי אימה ישנים וחדשים, התכתבות עם המסורת והצופים המסורים. גם הפעם, כמו קודמיו, יש פוטנציאל ללהיט שיחזיר את סרטי האימה לשורה הראשונה של שוברי הקופות בקולנוע.

חבורת הצעירים מספקת את הסחורה בזכות משחק טוב וקשרים שנרקמים ביניהם ובין ההיסטוריה של הסדרה. גם ההפחדות לא רעות בכלל. יש כאן מוצר בידורי מהנה ולא מתנצל. הוא מצליח להתכתב עם חוקי הז'אנר וליצור סרט שגם מודע לעצמו וגם מצליח להפתיע.

יש משהו נוסטלגי ומעט תמוה מהתרגשות מסצנות ברוטליות שמשתתפת בהם נב קמפבל הוותיקה והמוצלחת, אבל זו הנאה שמעטות טובות ממנה בקולנוע. קיימות מחוות מתוחכמות, דם, והרבה מאוד התרחשויות על המסך.

למרות שאני מעדיף את הימים הטובים ההם ואין ממש תחליף לקרייבן, עדיין נחמד לראות שיש גם מחוות שעובדות בקולנוע.



9 צפיות0 תגובות