ביקורת סרט: ציידי הכמהין, במאים:גריגורי קרשו, מיכאל דוויק, 2020

כלבים ובני אדם הם נושא לעשרות סרטים שונים. ללא ספק הכלב הוא ידידו הטוב ביותר של האדם, הוא מצליח לחלץ גם מהקשוחים ביותר רגשות של חיבה ואהבה.

בסרט "ציידי הכמהין" מתארים כיצד אי שם בקהילה קטנה בצפון איטליה, מחפשים אוצר של ממש. לא נפט, אלא פטריות כמהין שערכם עצום, אלפי יורו לכל חתיכה.

המחפשים הם גברים מבוגרים, שחיים בתוך קהילה, שבאופן מפתיע מפרגנת ומכילה. אולם, הם לא רק מפרגנים האחד לשני, אלא גם להולכים על ארבע. הכלבים מאומנים להריח את המוצר היקר, ולכן הם מבוקשים ונתונים לסכנה פן יגנבו את הכלב המוכשר.

הסרט סובב סביב חייהם של המחפשים והכלבים, היחסים שבנו והאהבה העצומה והבלתי נגמרת לחבריהם הטובים ביותר - בעלי החיים. יש כאן אהבה אינסופית בין אדם לחיה, בין אדם למקום, אדם לחיים. המילה אהבה חוזרת על עצמה, כי היא מלאה באנושיות וחמלה.

יש משהו מעודד בסרט, שלוקח אותנו בימי מגפה אל הצד השני של העולם, למחוזות צוננים של נופים פראיים וחיפוש מתמיד אחרי אוצרות שנמצאים קבורים בתוך האדמה. ציידי הכמהין, למרות גילם המתקדם, יוצאים בכל בוקר, בקור או בחום עם משרתיהם הנאמנים ומחפשים תחת כל עץ רענן את המטעם שיביא נחת לכל הקהילה.

אין מסר מעודד יותר מאשר הידיעה שקיימת גם בימים אפלים וקשים של הקורונה, קהילה שחוגגת את החיים, שמעריצה אנשים קשישים, שמה שמוביל אותם הוא לא בהכרח תאוות בצע או רצון להתעשר, אלא הערך והגאווה במקצוע שנותן לכולם טעם טוב.