ביקורת סרט: סמייל, במאי: פרקר פין, 2022

לרוב אנשים שמחייכים מייצגים אופטימיות ושמחת חיים. סרטי האימה עשו מזה טוויסט והפכו את הפעולה הפשוטה ומאוד אופטימית הזאת בין בני אדם, לפעולה מאיימת ומפחידה. החל מהליצנים של סטיבן קינג ועד לג'וקר בבאטמן, בכל סרט אימה די ברור, שלא היית רוצה שמישהו יחייך אליך.

פרקר פין, במאי אימה חדש, החליט ללכת על בטוח בפרויקט הגדול הראשון שלו. הוא לא מחדש הרבה, אבל הסרט "סמייל" מאוד אפקטיבי ומקריפ.

הסרט "סמייל" עוקב אחר פסיכיאטרית בשם רוז קרטר (סוסי בייקון), שבזמן טיפול המטופלת שלה קטלין סטייסי (לורה וויבר), מחייכת אליה ולא באופן טבעי ומרחיב לב. האירוע מכניס אותה ללופים של חיוכי אימה ופחד, והיא מוכרח לפתור את התעלומה או שזה הסוף שלה.

אין הרבה חידושים ב"סמייל", ולא נמצא כאן משהו שלא ראינו בעבר. יש הרבה מאוד קריצות לסרטי עבר ולשיטות עתיקות מסרטי אימה. גם כאן נחווה מוזיקה מצמררת ברגעים הנכונים, זוויות צילום קופצניות, רפרנסים לסרטי עבר ואיפור מוגזם.

למרות שאין חדש תחת השמש, זה לא בהכרח דבר שלילי. הסרט "סמייל" מצליח ליצור בהלה ותחושה של אימה בלי הרבה דיאלוגים מיותרים ובמינימום בזבוזי זמן.

יש בסרט "סמייל" שימוש בטכנולוגיה עכשווית ואנלוגיות לדור המסכים. המשחק לא אחיד וישנן סטיגמות מיותרות לגבי מתמודדי הנפש, באווירת הפוליטיקלי קורקט של ימינו זה כמעט בלתי נסלח.

המוצר מעט שטוח ואין בו הרבה מאוד עומק, אבל לפחות הסיום מפתיע ולא צפוי. הסרט "סמייל" הוא מוצר כמעט גנרי, אבל כזה שעשוי טוב ומאוד מהנה. הסרט "סמייל" מוכיח כי קלישאות וחזרה למסורת זה לא בהכרח דבר רע, גם פעם ידעו לעשות סרטי אימה.

ראה גם:

הסדרה הפסיכיאטר מהבית השכן

הסרט סנטינל